רגע של היסטוריה: הרב נחשב כמת, והפתיע את אלמנתו

וילנא תי"ז, בית דינו של הגאון רבי העשיל מקראקא, גדול גאוני הדור, רבם של הש"ך והט"ז.

הנושא: גורלן של עגונות פרעות תט"ז.

בשנת תט"ז פרצה מלחמה שכונתה "מלחמת הריקים". הייתה זו מלחמה בין קוזקים, רוסים, טטרים ועוד עמים סלאביים, המשך של מרד הקוזקים משנת ת"ח. היהודים תמיד שילמו את המחיר, ונרצחו בהמוניהם תוך כדי המלחמות האלו.

בפני בית הדין עמדה האלמנה נחמה בת אפרים הכהן, שהייתה נשואה לרבי יעקב ז"ק (ז"ק = זרע קודש).

עמה הגיעו שני עדים כשרים שהעידו כי רבי יעקב, יחד עם שאר היהודים שב"רחוב היהודים" הוצאו על  ידי הקוזקים ליער. אחד הקוזקים עמד עם חרב גדולה, ושחט למוות את כולם אחד אחד, העדים ראו בבירור גם איך רבי יעקב מוכה בחרב ונופל. הם לא יכול לקברו אחר כך, משום שהתחבאו בתוך מערה ממול, וברחו ממנה כדי שלא ייתפסו, אבל את הריגתו הם ראו בעיניהם.

רבי העשיל חקר את העדים, ויחד עם בית דינו החליט להתיר את האלמנה.

האלמנה נחמה יצאה מבית הדין לביתה. שדכנים שונים חיזרו על פיתחה, אך היא לא הרגישה בנוח להינשא, היא אמרה שלהרגשתה בעלה חי. השדכנים שאלו אותה: וכי אינך סומכת על גדול הדור, רבי העשיל? תשובה ברורה לא הייתה לה, אך להינשא לא הסכימה.

והנה, אחר כמה שנים, הגיע בעלה, רבי יעקב, לווילנא, כפי הביטוי "בא הרוג ברגליו".

וכך סיפר רבי יעקב: "כשהגיע 'תורי' להישחט על ידי הגוי, נזכר אותו גוי שהוא מכיר אותי, ואמר לי: 'אני אעשה כאילו אני מכה אותך, אתה תיפול על הארץ ויחשבו שנהרגת'. וכך עשה רבי יעקב. אחרי זמן רב קם וברח, והסתובב מעיר לעיר לחפש את בני משפחתו, עד שהגיע לווילנא, שם שמע שאשתו אף היא חיה וקיימת.

כששמע רבי העשיל על כך, החליט שאינו עוסק עוד בהתרת עגונות. תלמידיו שאלו אותו: רבנו, הרי אתה נהגת כהלכה, לפי הדין אין צריכים לחשוש שרוצח יעשה הסכם עם קרבנו לעשות הצגה כזו, וכי משום כך לא תפסוק יותר? וגם מכשול לא יצא, האישה לא נישאה שנית. אבל רבי העשיל נשאר בעמדתו, ולא הסכים עוד לעסוק בענייני עגונות, הואיל וקרה דבר כזה תחת ידיו.

לרבי יעקב ולנחמה נולד בן בשם צבי, שהתפרסם בימים בשם "החכם צבי", מגדולי הרבנים בגרמניה, ובהמשך באמסטרדם. את הסיפור מספר בנו, רבי יעקב עמדן, בספרו "מגלת ספר". הוא נקרא יעקב על שם סבו – גיבור המעשה שלפנינו.