מסמך מרתק: היומן של גליקל מהמלין, ההיסטוריונית היהודית הצעירה

לפני כשלש מאות וחמשים שנה, ניהלה נערה יהודייה יומן היסטורי אוטביוגרפי המתאר את חייה מילדות, בקהילות היהודים שבהן חיה. אותה נערה גדלה ונעשתה אשת עסקים מכובדת ומפורסמת, אבל את יומנה המשיכה לרשום, ובו תיארה את חייה לכל תקופותיהם. יומנה התפרסם מאד, ונעשה אחד החיבורים ההיסטוריים המרתקים להכרת חיי היהודים בתקופה זו.

גליקל נישאה בגיל 14, דבר שהיה מקובל לפעמים עקב גזרות שונות של השלטונות, ועברה לגור בעיירה המלין, במקומו של בעלה. וכך היא מתארת את המעבר: "הייתי ילדה... והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעורי בכל הפינוקים... לבוא מעיר כמו המבורג... האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מחמי".

העיירה המלין אכן היתה עיירה קטנה ועלובה. היא מוכרת אולי לחלקכם מסיפור הילדים הגרמני המפורסם, "החלילן מהמלין".

אלא שגליקל לא הלכה בעקבות החלילן, ומהר מאד עזבה את המלין, שבה לא מצאה עניין. היא עברה יחד עם בעלה לעיר הגדולה המבורג, שם נולדה לה בתה הראשונה, לה קראה "ציפור". בדיוק באותו המן גם אימה של גליקל ילדה בת, והן טופלו יחדיו: "לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד".

גליקל שמחה מאד בביתה, וכתבה על עצמה ועל בעלה: "אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחביב יותר מאתנו"...

באחד הימים התגלה פצע מוגלתי אצל בתה של גליקל, ציפור. כתוצאה מכך פרצה בהלה בקהילה היהודית, מהחשש שדוכס העיר ישמע כי פרצה בקהילה מגפה. לכן הוחלט לשלוח את הילדה בסודיות לכפר מחוץ לעיר עם המשרתת, כדי שתלון בינתיים בבית של גויים, וגליקל כותבת: "נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה... אניח אפוא לכל אב ואם הגונים לשפוט מה היה מצב רוחנו... אינני סבורה שלאברהם אבינו כאב בשעת העקדה יותר משכאב לנו באותה השעה". לאחר שהבריאה, ניתן לציפור לחזור להוריה.

ציפור התחתנה בגיל 12 באמסטרדם. גליקל כבר היתה אשת עסקים מפורסמת, ובין הנכבדים שנכחו בחתונה עצמה, היו גם בניו של פרידריך וילהלם האלקטור הגדול מברנדנבורג, הנסיכים קרל אמיל ופרידריך.

בבעלותה של גליקל היה בית חרושת לגרביים, שמכר גרביים יוקרתיים בשווקים המפורסמים של אמסטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מץ ופריז.

את פרוץ אחת המלחמות מול השוודים היא מתארת כך: "היה חורף קר ביותר... פתאום, בשבת, באה הצעקה 'השוודי בא!' זה היה עוד בבוקר, עדיין שכבנו במיטה. אז קפצנו כולנו, אבוי, עירומים וחשופים מן המיטות ורצנו... העירה, ושם הצטרכנו למצוא מחסה מקצתנו אצל ספרדיים ומקצתנו אצל עירוניים". בהמשך חזרו לביתם, ובעלית הגג שלהם הוסתרו עשרה פליטים.

ואת תחילת האמונה במשיחיותו של שבתאי צבי היא מתארת כך: ”הבחורים הפורטוגזים הצעירים לבשו בכל פעם את בגדיהם הטובים ביותר וחגרו סרט רחב של משי ירוק – זה היה המלבוש של שבתאי צבי. כך הלכו כולם בתופי' ובמחולות לב"ה שלהם ובשמחה כשמחות בית שאיבה קראו את האיגרות. מקצתם מכרו, מסכנים, את כל אשר להם, בית ונחלה, ורק קיוו יום יום שייגאלו".

גליקל היתה נשואה 30 שנה, ונולדו לה 14 ילדים. כתביה מתארים את הווי הקהילה היהודית במערב אירופה לפני כ-350 שנה, והם מהווים מקור היסטורי מרתק למאורעות התקופה. דבריה שזורים בידיעה רחבה בתנ"ך, במדרשים ובדברי מוסר.