"אני כבר לא מצפה ממנו לשום דבר"

אחד הדברים שגורמים לקשיים בזוגיות, לתסכול, לריחוק ולהרגשה שאין לנו שותף – הוא  אי  הגשמת ציפיות. ישנן סיבות רבות מדוע אנשים מתחתנים, ואחת הסיבות המרכזיות, שלא כולם ממהרים להודות בה, היא לקבל מבן הזוג.

מטבע הדברים, בתחילת הנישואין, כאשר ההתלהבות בשיאה, יש חשק ורצון לעשות אחד בשביל השני, לגרום טוב זה לזו, וממילא מקבלים מהנתינה כוחות להמשך עשיה הדדית. יתרה מזאת, אפילו לא מרגישים בקושי, אף על פי שהנתינה כרוכה במאמץ. אבל ככל שחולפות השנים, ההתלהבות פוחתת, ואיתה גם הנתינה, הוויתור והרצון להעניק לבן הזוג.

"אין לנו ציפיות..."

הסיבות הללו מביאות הרבה אנשים למקום שהם כבר מפסיקים לצַפּות, מתוך מקום של: "אם אין ציפיות אז אין אכזבות". זכור לי מקרה שבו הגיעו אלי בני זוג שנשואים 13 שנה, וכששאלתי אותם מה הציפיות שלהם זה מזו, שתיקה רועמת אפפה את החדר. רגע ארוך של מבוכה, עד שהגיעה ההבנה שהמצב ביניהם היה עגום עד כדי כך, שהם כבר הפסיקו לצפות זה מזו.

האמת היא שקשה לומר שאין באמת ציפיות, אלא מדויק יותר לומר שאין הרצון לבקש מבן הזוג שיעשה עבורי, או לחכות שאולי משהו ישתנה בקרוב. אלא תמיד יש המקום הפנימי ש"זועק חרישית", מתוך ציפייה להשלמת צורך.

כל מערכת יחסים חייבת להיות בנויה על מערך ציפיות, גם אם אינו מתממש בשלמות, העיקר שיש תנועתיות של נתינה וקבלה לכל אורך הדרך.

אז למה באמת אנחנו מפסיקים לצפות?

ישנן כמה וכמה סיבות מדוע לכך שאין היענות מצד בן הזוג. העיקרית שבהן היא הגנה על הערך העצמי: הרמב"ם (פה"מ, הקדמה לפרק חלק) כותב שהצורך הגדול ביותר של בני האדם הוא שיעריכו אותם. הערך העצמי הוא הדבר היקר לנו ביותר, בכל הנוגע להלך הרוח שלנו ולתפקוד שלנו בחיי היום יום. אדם שלא מעריכים אותו – זה כמו רכב שלא מתדלקים אותו. אי אפשר להתנהל בצורה טובה ובריאה ללא הערכה. לפי זה מובן מדוע הרבה פעמים אין היענות מצד בן הזוג שלנו, כיוון שהוא מרגיש שהוא לא בסדר (=הוא נפגע בערך העצמי שלו).

לדוגמא: אישה מבקשת מבעלה שיקדיש יותר זמן לזוגיות, שיַראה שהיא חשובה לו וכו'. בעל שמבחינת הערך העצמי שלו בתור בעל, מרגיש קצת נחות, רוב הסיכויים שהוא יפרש את דבריה כביקורת על כך שהוא לא עושה את תפקידו בתור בעל. ממילא התגובה שלו תהיה בהתאם.

על מה חשוב להקפיד?

כדי להצליח במשימה הלא פשוטה הזו, עלינו להקפיד על שני כללים חשובים. הכלל הראשון הוא להכשיר את הקרקע על ידי חיזוק הערך העצמי של בן הזוג שלנו, באותו מקום שבו הוא עלול להיפגע, אם הניסוח יהיה לא נכון. בהמשך לדוגמא שאישה מבקשת מבעלה שיקדיש יותר זמן לזוגיות, שיַראה שהיא חשובה לו וכו', אם היא תציג את הדברים באופן הבא: "אתה יודע שכבר נמאס לי! אני שותקת ושותקת אבל כמה אפשר לשתוק?! אני מרגישה שאני חיה עם אדם זר. אתה בקושי מתקשר איתי, שלא לדבר על מילה טובה. אי אפשר לחיות בצורה כזו!" – בעלה ירגיש שהוא בעל לא טוב. לא אכפתי, לא מתחשב, לא רגיש, אדם שאשתו לא מעניינת אותו. אם אלו המסרים שהוא ישמע בין השורות ובתוך השורות, הערך העצמי שלו ייפגע, והתגובה תהיה מתקפת נגד. לכן בפתח דבריה עליה לחזק את המקום הזה אצלו, בכך שהיא תגיד משפטים כגון: "בעלי, אתה יודע, אתה אדם מיוחד, יש לך לב טוב, יש בך רגישות לאחרים ואני יודעת שאני חשובה לך" (חשוב לציין שאין המחמאות צריכות להיות נכונות במלוא מובן המילה, מספיק שיש אמת כלשהי בדברים, אחרת בן הזוג לא יאמין). המילים הללו יתנו לו את המקום וההרגשה שהוא בעל טוב. מהמקום הזה, רוב הסיכויים שהמסר שיועבר לאחר מכן (אם ייאמר בצורה הנכונה) יתקבל, ואף יוביל את בן הזוג לרצות לעשות כבקשת בן הזוג שפנה אליו.

הכלל השני הוא המונח שנקרא בשפה המקצועית: מסרי "אני". מסרי "אני" באים לתאר את הרגש השלילי שאנו מרגישים ואת הציפייה שלנו מבן הזוג, תוך שאנו מדברים על עצמנו, ולא על בן הזוג שלנו, כאשר המטרה היא לנטרל כל רגשות אשמה או ביקורת מהצד שאליו פונים (מה שמוביל ברוב המקרים להאשמות נגד, להסתגרות, או לכל תגובה שהיא ההיפך ממה שאנו היינו רוצים להגיע), ולהוביל אותו למקום קשוב ומכיל.

אז איך עושים את זה בפועל?

כשאני רוצה להעלות ציפייה מבן הזוג, בתור התחלה אציין את העובדות שהובילו אותי לקיים את השיחה, כלומר את השתלשלות האירועים שגרמו לי לרגש שלילי, שבעקבותיהם אני מצפה להתנהלות אחרת מצידו (חשוב לציין זאת, כיוון שאם נתחיל מיד עם הרגש השלילי, ייתכן מאוד שבן הזוג לא יבין איך הגענו להרגשה או למסקנה שהגענו אליה).

לאחר מכן אתאר את הרגש שלי, כדי לחבר את בן הזוג שלי אלי, שיוכל להרגיש אותי ולהזדהות איתי (לא אציין שהוא פגע בי בזה שהוא אמר אמירה מסוימת, אלא שאני נפגעתי מאותה אמירה).

לאחר מכן אבקש את הבקשה הרלוונטית, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב, או אבקש משהו כדי שהקשר בינינו יהיה טוב יותר וכדומה.

חשוב להוסיף כמה ארגיש טוב אם הציפייה תתממש, וכמה ארגיש הכרת הטוב וארצה לעשות גם למענו, לאור ההיענות שלו לבקשתי.

כאשר מקפידים על הכללים הללו, התקשורת הזוגית (והתקשורת הבין אישית בכלל) מגיעה לרמות גבוהות מאוד, מה שמאפשר ניהול מערכות יחסים ברמה גבוהה ומספקת.

זכרו: אם אין ציפיות – אין הצלחות!

הרב אליהו נקש הוא מטפל זוגי ופסיכותרפיסט, יו"ר ארגון "שלום בבית".

לרכישת דיסק און קי עם הרצאות וסדנאות בנושאים של שלום בית, לחצו כאן – לצפייה, או כאן – להאזנה.