פרשת ויקהל: ארבעת התכשיטים שכל הורה צריך בשביל לחנך את הילדים

שלשה אירועים מרכזיים וחשובים עיצבו את עם ישראל בתחילת קיומו – יציאת מצרים, מתן תורה ובניית המשכן.

בכל האירועים הללו, יש לנשים תפקיד משמעותי ביותר.

יציאת מצרים – "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב). התלמוד מפרט את פעולתן של הנשים, וכיצד בזכותן נגאלו בני ישראל. שפרה ופועה החיו את הילדים. מרים גרמה להוריה לשוב ולחיות יחד, וכך נולד משה. בתיה בת פרעה הצילה את משה. נשות ישראל הרבו את הילודה למרות הקושי והשעבוד, ועוד (אין כאן המקום להאריך).

מתן תורה – התורה כותבת: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו השם מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג'). נשים לב שהקדוש ברוך הוא מקדים את הנשים ("לבית יעקב") לגברים ("לבני ישראל"). "למה לנשים תחילה? שהם מזרזות במצוות. דבר אחר: שהם מנהיגים את בניהם לתלמוד תורה" (שמות רבה, כ"ח). "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א', ח').

בניית המשכן – בפרשתנו נכתב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב להשם" (שמות ל"ה, כ"ב). מה הפירוש "ויבואו האנשים על הנשים"? הרמב"ן מפרש, שהכוונה שהאנשים הגיעו אחרי הנשים. הנשים הן אלו שעוררו אצל האנשים את הנדיבות והמסירות לתרום ולתת. "כי טעם על הנשים – שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן".

ההשפעה של הנשים מורגשת לא רק בהקמה של עם ישראל, אלא גם ואולי אף בעיקר היום, בהמשכיותו ובעיצוב הדורות הבאים. בפסוק האחרון שהבאנו, טמונים יסודות חשובים בכל מה שקשור לבניית הבית וחינוך הילדים. נבאר.

הזכרנו במספר הזדמנויות, שאחת הסיבות לכך שהתורה מאריכה מאוד אודות בניית המשכן, היא כי המשכן הוא אב טיפוס למה שכל משפחה צריכה ליצור בתוך ביתה ומה שאדם צריך לבנות בתוך לבו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא בתוכו, אלא "בתוכם", בתוך כל בית ובתוך כל לב.

כשם שהמשכן שימש משכן לשכינה, כך יש לנו יכולת להפוך את בתינו הפרטיים ואת לבנו למקום של שכינה.

איך בונים בית כזה? איך מחנכים את הדורות הבאים לחיות חיים של קדושה עם נוכחות אלוקית? כאן מגיע המקום הייחודי של אם המשפחה, עקרת הבית. חכמים קראו לאישה "עקרת הבית", משום שהיא עיקרו של הבית. היא הנשמה, המהות, החיות הפנימית של הבית. בלעדיה - אולי יש מקום פיזי לגור בו, אבל אין בית.

כדי להבין זאת, נעיין שוב בפסוק בפרשתנו: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב להשם" (שמות ל"ה, כ"ב).

יודעים אנו שאין בתורה מילה אחת מיותרת. מדוע התורה מפרטת את סוגי התכשיטים "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז"? למה חשוב לנו לדעת איזה תכשיטים הם הביאו, הרי הכל נמס באש? מדוע התורה רואה צורך לציין את ארבעת סוגי התכשיטים שהנשים הביאו, במיוחד כאשר היא מסיימת את המשפט שהן הביאו "כל כלי זהב"?

טמונה כאן הדרכה חשובה, וכאן מגיע המקום של ה"תכשיטים" – חח, נזם, טבעת וכומז.

ה"אבן עזרא" מסביר שחח זה עגיל האוזן. נזם הוא נזם האף. טבעת מונחת על האצבע, וכומז מונח על הזרוע.

כל תכשיט מהווה אבן יסוד בבניין חינוך הילדים.

התכשיט הראשון הוא "חח" - עגיל המונח על האוזן.

המרכיב הראשון בחינוך הוא ההקשבה. יש להקשיב היטב לילדים שלנו. כשהילדים שלנו מדברים אלינו, אנחנו מוכרחים להיות קשובים ומרוכזים. לא להתעסק בטלפון או להתרכז בדברים אחרים. עלינו להקשיב גם לשיחות שהם מנהלים אחד עם השני, עם אחיהם ועם חבריהם. ההקשבה תלמד אותנו רבות על מצבם הנפשי.

הקשבה היא ה"תכשיט" הראשון שזקוקים לו כדי לבנות משכן להשם בתוך המשפחה. ילד זקוק להקשבה בכל הלב והרצינות.

כשילד בוכה או מפחד, אל לנו לומר לו "אל תבכה, אתה חזק, אל תהיה תינוק". אם נגיד לו כך, הוא יפסיק לתת אמון ברגשות של עצמו או שהוא יפסיק לשתף אותם איתנו. אנו מוכרחים להקשיב להם במלוא הרצינות.

התכשיט השני הוא הנזם, שמונח על האף.

נזם מייצג את החשיבות של השימו בחוש הריח. כלומר. בנוסף להקשבה למילים המפורשות של ילדינו, עלינו גם "להריח", לחוש את המילים הלא נאמרות שלהם.

הנביא ישעיהו אומר על המשיח: "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת השם וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" (ישעיהו י"א, ג'). התלמוד (סנהדרין צג ע"ב) מפרש את המילה "והריחו", שהמשיח יחונן ביכולת לחרוץ דין על פי חוש הריח – "מורח ודאין" (מריח ודן). וכפי שמפרש רש"י: "שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב".

האבן עזרא כותב על הפסוק הזה: "והריחו – פעמים תטעה הרגשת האוזן, שתשמע ואין קול, גם העין תטעה, שיראה לה הנח שהוא נע, רק הרגשת הריח לא תטעה. והריחו – כאילו יריח הדבר ביראת השם שיש לו, לא ישפוט כאשר יראה לעיניו ולא כאשר ישמע".

עלינו להיות ערניים לסימנים עדינים של עצבות, דכדוך, ייאוש, שמופיעים אצל ילדינו. עלינו "להריח" אם הם עברו פגיעה, התעללות, חרם וכדומה. פעמים רבות הילדים מתביישים לפתוח נושאים, ועלינו לעודד אותם להיות פתוחים איתנו. ילדים לא תמיד יכולים לבטא את הרגשות שלהם במילים. עלינו להשתמש בחוש הריח שלנו כדי לחוש את מצב ילדינו.

הורה מסור ומחנך טוב צריך להיות בעל חוש טוב של "ריח". לקלוט לא רק את הנגלה אלא גם את הנסתר. לראות לא רק את המודע אלא גם את התת מודע.

התכשיט השלישי הוא טבעת על אצבע.

כדי לחנך כדבעי צריך להשתמש באצבע המורה.

הקשבה והרחה, התבוננות ושימת לב, אינם מספיקים כדי לגדל ילדים טובים. יש להשתמש בפועל באצבע. יש לתת הדרכה והכוונה. יש לכוון את הילדים לדרכים הנכונות. יש להצביע ולומר – זה טוב וזה רע. זה אור וזה חושך. לך לכאן ואל תלך לשם. על ההורים להבהיר, להסביר ולהדריך כמה שיותר את ילדיהם מהי הדרך הטובה.

התכשיט הרביעי הוא "כומז". האבן עזרא מבאר ש"כומז" הוא צמיד, המונח על הזרוע.

הזרוע מייצגת כוח ועוצמה ("ביד חזקה ובזרוע נטויה"). חוץ מהקשבה, הרחה והכוונה בפועל, הורה חייב להוביל בפועל, להיות אקטיבי ולא להיות קורבן לילדיו. הורה חייב להיות אקטיבי ולא רק תגובתי. אל לנו להיכנס לחיי ילדינו רק לאחר הבעיה. הורה צריך לשאוף להקדים את המשחק ולהוביל סיטואציות. כן, הורה צריך לייצר משמעת ומסגרת בריאה ומוסרית עבור הילדים. אין לחשוש מהטלת משמעת. ילדים צריכים את זה והם יעריכו את זה, אם לא עכשיו – כשהם יתבגרו.

לכל הכללים הללו יש "הקדמה" קריטית – לב ענק. לכן, לפני שהתורה מפרטת את התכשיטים, היא כותבת "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז". הבסיס של כל ארבעת מרכיבי החינוך הוא לב נדיב ואוהב. כשילד מרגיש שאוהבים אותו, כשילד מרגיש שהוא אהוב על הוריו והכל נעשה מתוך אהבה, הוא שמח להתחנך.

(ראיתי את בסיס המאמר בכתביו של הרב יוסף יצחק יעקובסון).