סיון רהב מאיר: "איזה עתיד הייתם חוזים לילד אומלל כזה? אני רוצה להזמין אותו לבמה"

"איך יוצאים מחושך לאור?", כך שאל הרב חיים סמפסון. לשאלה הקשה שלו הקשיב קהל של כ-1,000 איש שהגיעו מכל רחבי העולם לשבת של ארגון "פרוג'קט אינספייר" בניו יורק. מכל ההרצאות והשיחות בשבת – הרגע הזה נראה לי משמעותי במיוחד.

"אז איך יוצאים ממשבר לתקווה?", המשיך המנחה. "הרי יש היום כל כך הרבה עצב ושכול. אני רוצה לספר לכם על ילד בן 5 שאיבד בשואה את שני הוריו. הוא נאלץ לעזוב את הבית המוכר והאהוב שלו, ויחד עם אחיו הגדול הוא עבר ממחנה עבודה, לצעדת מוות, לרעב, לקור, לאימה יומיומית. בגיל 8, בסוף המלחמה, הוא לא ידע אף שפה. ילד שסוחב גופות במחנה בוכנוולד במקום ללכת לבית הספר, פשוט לא יודע לקרוא ולכתוב. הוא עלה לארץ ישראל באונייה ואז נשלח מייד למחנה מעצר בעתלית.

"איזה עתיד הייתם חוזים לילד כזה? ילד יתום, עזוב, עני, בלי השכלה, עם טראומות ופחדים בלתי נתפסים. אני רוצה להזמין את הילד הזה לבמה. הוא כבר בן 87. קוראים לו הרב ישראל מאיר לאו. הוא השתקם ולמד והתקדם, הוא התחתן והקים משפחה נפלאה, הוא היה הרב הראשי לישראל, הוא יושב ראש מועצת 'יד ושם' והוא אחד הדוברים המפורסמים למען ישראל ולמען העם היהודי, בכל העולם.

"הרבה ילדים בבארי, בשדרות, בכפר עזה, יכולים להסתכל על הסיפור שלו. זה לא סיפור אישי של הילד ישראל. זה הסיפור של עם ישראל. יש לנו הוכחות חיות, בדורנו, ליכולת לצאת מאסון לתקומה. זוהי זכות לשמוע מהרב לאו את סיפורו, סיפורנו, במיוחד בימים האלה".

בשורות טובות.

אם מטבע היה יכול לדבר...

כרגיל, החדשות הכי חדשות, הן הכי ישנות: רשות העתיקות דיווחה היום על מציאת המטבע הנדיר הזה, מימי מרד בר כוכבא. כתוב עליו "שנה אחת לגאולת ישראל" ומשני הצדדים כתוב "אלעזר הכהן". חלק מהחוקרים חושבים שמדובר ברבי אלעזר המודעי.

האדמה מזכירה לנו כמה עמוקים השורשים שלנו כאן וכמה עתיק הסיפור שלנו כאן, אבל חוץ מהמטבע עצמו, בואו נתעכב רגע על רבי אלעזר. זהו הציטוט היחיד שיש לנו ממנו, בכל שישה סדרי משנה:"רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".

שימו לב, הכול כאן קשור לכבוד: כבוד כלפי בית המקדש והחגים, כבוד כלפי החבר והזולת, כבוד כלפי ברית המילה וכבוד כלפי התורה. כל הפעלים המוזכרים הם פעלים של חוסר כבוד, כלפי הבריות או כלפי המסורת: מחלל, מבזה, מלבין פנים, מפר... המעשים האלה מרחיקים אותנו מחיי נצח, מהעולם הבא.

המטבע הוא מלפני כאלפיים שנה. התזכורת והמסר - בדיוק להיום. לגאולת ישראל.

שמעתם על דיוויד מגרמן?

את ד"ר דיוויד מגרמן צריכים להכיר בישראל יותר, ולהוקיר אותו יותר.

דיוויד הוא איש עסקים ופילנתרופ ענק, והוא היה אחד הראשונים להודיע שיפסיק לתרום לאוניברסיטת פנסילבניה. אחרי השימוע המביך בקונגרס של נשיאת האוניברסיטה, ליז מקגיל, שלא הצליחה אפילו לגנות קריאות להשמדת העם היהודי בתוך הקמפוס שלה, הוא סגר את פנקס הצ'קים שלו. הוא גם קרא לכל יהודי שמכבד את עצמו לעשות כך. זה אומץ להשמיע קול בהיר כל כך בעולם מבולבל כל כך. הנשיאה מקגיל, אגב, כבר לא בתפקידה.

בפאנל שבו השתתפנו יחד, בקונטיקט שבארה"ב, דיוויד סיפר על עוד צעד אמיץ. מתברר שכמו רוב אחינו שבתפוצות, הוא לא קיבל חינוך יהודי: "הייתי 'יהודי של יומיים בשנה', ביום כיפור ובפסח, אבל זה לא דיבר אלי. לא הבנתי כלום. אחרי שסיימתי דוקטורט, אחרי שהצלחתי והתעשרתי מאוד, פתאום קיבלתי הזמנה מקרוב משפחה בישראל לבוא לחגיגת בר המצווה של בנו. כך מצאתי את עצמי לפני כמה שנים בשבת בשכונת הר נוף בירושלים. התאהבתי. בעידן של בדידות, ראיתי קהילה שחוגגת ביחד עם נער בר מצווה, ראיתי שמחה אמיתית. ובעידן של בורות, ראיתי ילדים קטנים שיודעים תורה יותר טוב ממני. זה נגע בי. חזרתי לארה"ב וקבעתי לעצמי חברותא. התחלתי ללמוד תורה. חיי השתנו. הילדים שלי כמובן לומדים בבית ספר יהודי".

ואז הגענו לצעד אמיץ שלישי. כ-1,000 איש הגיעו לשבת הזו של "פרוג'קט אינספייר". ישבנו על הבמה, ודיוויד אמר לקהל: "זה הזמן לעשות עלייה. אני כבר קניתי בית בישראל. לא זכיתי שהילדים שלי ייוולדו שם, אבל אני רוצה לזכות לכך שהנכדים שלי ייוולדו שם. זה הכיוון הנכון של ההיסטוריה, זה המקום להיות בו. לא רק בגלל אנטישמיות, בגלל שזה המקום שלנו".

שלושה צעדים אמיצים, והרבה חומר למחשבה לכולנו. מה לדעתכם המסקנה ממסלול החיים הזה? תודה, דיוויד.

להתחזק בבטיחות

מה הקשר בין אסון מירון לבין פרשת השבוע?

הפרשה מלאה בירידה לפרטים הכי קטנים. היא מתארת את בניית המשכן, המרכז הרוחני שליווה את בני ישראל במסע במדבר, בצורה הכי מדויקת וקפדנית.

הנה רק פסוק אחד לדוגמה: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים, אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ". וכך זה ממשיך, לאורך מאות פסוקים: כמויות, מידות, אורך, רוחב, צורות, משקל. הפרשה לא מסתפקת באמירות כלליות כמו "תקימו משכן". היהדות כולה הרי לא מסתפקת באמירות כמו "תהיו טובים", אלא מסבירה איך בדיוק: ההלכה מבוססת על ירידה לפרטי פרטים, עד לרזולוציות הכי קטנות.

ואולי זה מה שכולנו יכולים לקחת על עצמנו, כחברה אבל גם בוועדת חקירה אישית, באופן פרטי. להתחזק בהקפדה הבסיסית הזו.

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, לא ב"סמוך" ו"יהיה בסדר". בואו נבנה את הבית המשותף שלנו כאן כמו שנבנה המשכן - בלי ראש קטן, בלי זריקת אחריות. בואו נחמיר עוד טיפה בכללי זהירות, בנהלים, בהוראות. זו לא סתם תקנה משעממת, זו מצווה קדושה.

לזכרם.