ידידיה מאיר: על סלפי-תפילין, ועל הלב היהודי בעולם

1. המיזם הזה מתקיים כבר 15 שנה. הוא הפך למסורת, אבל זאת השנה הראשונה שהוא מתקיים אחרי אירועי שבעה באוקטובר. במובן מסוים, הוא המענה הכי עמוק שאפשר לתת להם (אחרי המענה הביטחוני, כמובן): כאלף יהודים, מכל רחבי ארצות הברית, הגיעו לסוף שבוע במלון בקונטיקט, שבו חוץ מלהתפלל ולאכול (המון) הם עסקו בדבר אחד: קירוב רחוקים. שורה ארוכה של דרשות, הרצאות ודיונים על הנושא הזה מכל זווית. מהרמה ההגותית, ועד לפרקטיקה של איך להנגיש את שולחן השבת לאורח שאינו שומר שבת.

המיזם, מייסודו של ארגון "אש התורה" המפורסם, נקרא "Project Inspire" (פרויקט השראה). בעקבות אירועי שמחת תורה עוצב לוגו חדש למיזם. רואים בו צלליות של כמה סוגי יהודים עומדים זה לצד זה – אחד עם כובע חסידי, השני עם כובע מצחייה, השלישי עם קסדה של חייל צה"ל - ולצידם הכיתוב "בחזית האחדות". האמת שאפשר היה לתת כותרת קצרה יותר לכינוס: "הדתה". השאלה היא איך אומרים "הדתה" באנגלית. הרי המילה הזאת הומצאה והוחדרה לשפה העברית על ידי אנשים שמנסים להפחיד מפני ההתעוררות היהודית במדינת היהודים בכלל ובצבא היהודי בפרט. נדמה לי שאחרי המלחמה, המאבק שלהם די אבוד.

אבל עזבו עכשיו את המאבקים בישראל. בואו לא נהיה כאלה פרובינציאליים. ואני אומר את זה בעיקר לעצמי. רק בשבת הזאת הפנמתי עד כמה המלחמה היא לא אירוע מקומי. זה לא רק עוטף עזה ואפילו לא עוטף ישראל. זה עוטף עולם. מיליוני יהודים בעולם שואלים את עצמם לראשונה שאלות על זהותם: באיזה צד אתה? מה זה אומר להיות יהודי? למה שונאים אותך כל כך? ובעיקר: מה אתה אמור, בתגובה, לאהוב ולעשות? בזה בדיוק עסקו כל המשתתפים בכנס. כאלף איש ואישה, שאינם פעילים בתחום, כל אחד מהם עושה לביתו – ונראה לי שעושה יפה לביתו – שרוצים להיות פעילים יותר ולהשפיע על הזהות היהודית בעולם. הם לא חב"דניקים, אבל זה לא אומר שהם לא מחפשים שליחות. רוב האנשים כאן מגיעים מרקע ליטאי־אמריקאי. מין מיקס ישיבתי־בעלבתי־אכפתי. אחרי כל הרצאה מחכה בחוץ שלט עם הכיתוב: "נהנית? יופי. מה לקחת מההרצאה? מה תעשה עם זה, תכל'ס?".

2. בשולחן שלנו בסעודת ליל שבת יושב בחור ישראלי גדל גוף עם שרשרת מגן דוד, עוד שרשרת עם דסקית החטופים, וכיפה לבנה. קוראים לו אלון טל והוא במקור מראשון לציון. תוך כדי שהוא מנסה לאכול גפילטע־פיש אני שואל אותו בחיוך איך הוא נקלע לאירוע הזה, והוא אומר לי בנימוס שהוא לא בדיוק יכול לספר, כי הוא פה על תקן הפתעה באירוע השיא שייערך במוצאי שבת. אז אני מנסה להתגבר על הסקרנות, ובינתיים שוקע בשיחת עומק עם הישראלי השני בשולחן שלנו: מרדכי שנוולד, שנפצע קשה מאוד מפגיעת טיל נ"ט בקרב במחנה שאטי בעזה וחזר לחיים. גם שנוולד הוא סוג של הפתעה באירוע המרכזי, אבל במקרה שלו קל לנחש מה יהיה חלקו בהפקה האמריקאית: הוא פה בתפקיד הפצוע עם הכינור שיגרום לקהל לדמוע.

טוב, זה יצא אולי קצת ציני. אז שיהיה ברור: האירוע הזה היה מרגש מאין כמוהו. וגם אמיתי מאוד. מפתיחת הערב, שבו אכן ליווה שנוולד בכינור את החזן ניסים סאל ששר־זעק, על רקע תמונות של נופלים, "הבט משמיים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים – ובכל זאת שמך לא שכחנו!"; דרך הנאום המרכזי של האורח החשוב מישראל, הרב ישראל מאיר לאו, שחזר למפגש המכונן שלו כרב צעיר עם דוד בן גוריון שבו דיברו על הזהות היהודית; ועד לסיום הערב, שבו דידה אל הבמה בעזרת קביים שלום שטרית, לוחם גולני. "כמו שאתם רואים, איבדתי רגל", הוא אמר. "זה קרה ב־7 באוקטובר. מאז אני בשיקום, בניתוחים, ואני גם במסע – לא הכרתי קודם את כל העולם היהודי, ופתאום כולם־כולם הגיעו לחדר שלי בתל השומר. הייתה שם אמת גדולה בחדר שלי, ואני לא מוכן לשכוח אותה. לכן טסתי 12 שעות עד לניו יורק, למרות שזה לא קל במצבי, כדי להגיד לכם תודה, וכדי לבקש מכם שתמשיכו. ביליתי איתכם שבת שלמה, עם ארגון 'פרוג'קט אינספייר', ושמעתי על התוכניות שלכם לקרב ולחזק צעירים יהודים בארצות הברית. הרוח הזאת, האחדות הזאת, זו המתנה הכי שווה בשבילי. עכשיו אסור להחמיץ את ההזדמנות. המלחמה לא נגמרה. עכשיו אני נלחם איתכם למען מיליוני האחים והאחיות שלנו פה בארצות הברית, שנעלמים. תצרפו אותם לסיפור שלנו. עכשיו יש בי רגש חדש של משפחה חדשה, אהבה חדשה. ובשביל זה – אני מוכן להקריב את רגל ימין שלי". הקהל עמד על רגליו ובמשך דקות ארוכות הריע לו. אבל הוא לא הסתפק בדיבורים. "אתם מוכנים לרקוד?", הוא שאל, ואז פרץ אל הבמה הזמר יוסף ג'ואי ניוקומב ("ת'נק יו השם"), ושר איתו ועם הקהל בהתרגשות את השיר שכאילו נכתב במיוחד לרגע הזה: "עם ישראל חי!".

3. אבל בואו נחזור לחלק שבו נפתרה סופסוף חידת בואו של אלון מראשון לציון. זה לא היה הסיפור הכי מרגש באירוע – לאלון לא היה כינור, וברוך ה' הוא גם לא איבד רגל במלחמה – אבל זה היה הסיפור הכי מעורר השראה. או מדויק יותר: הכי מניע לפעולה. יוסי פרידמן, האיש שעומד מאחורי פרוג'קט אינספייר מאז היווסדו, פותח את הערב ומזמין את אבריימי שינפלד לספר את סיפורו. עולה לבמה איש עסקים אמריקאי בחליפה ועניבה אדומה. "אני בן אדם שלומד קצת כל בוקר, ואז אני הולך לעבודה. בחור רגיל מפלטבוש, ניו יורק", הוא פותח.

אני לא יודע אם ההגדרה העצמית הזאת, "בחור רגיל מפלטבוש", מדויקת. אבריימי הוא סגן נשיא בחברת OuterStuff, ענקית בגדי הספורט של חותנו, סול ורדיגר, אחד הפילנטרופים הגדולים בעולם היהודי. אבל בעיניי זה רק הופך את הסיפור שלו ליותר מרגש. "לפני שנתיים וחצי קבעתי עם חברים לטוס למיאמי. הוצאת ארטסקרול ערכה שם סיום של לימוד התלמוד הירושלמי. חגיגה גדולה. אבל אז אמרו שהולך להיות הוריקן, ונאלצנו להקדים את הטיסה. בסופו של דבר שינינו את הטיסה ארבע פעמים. מצאתי את עצמי לבסוף בטיסת לואו־קוסט פשוטה וזולה. יושב לידי בחור גדול שלחוץ מאוד מהטיסה. הוא הצביע על הכיפה שלי ואמר: 'אתה יהודי, וזה מרגיע אותי'. שאלתי אם הוא יהודי, והוא אמר 'בערך'. אמרתי לו שיש דבר שנקרא 'תפילת הדרך', בוא נגיד ביחד. הוא סיפר שהוא במקור מישראל, ויכול לקרוא בעברית. הורדתי את הכיפה שלי, נתתי לו, והוא אמר את התפילה. בשעתיים שאחרי כן הוא היה די שקט, אבל 45 דקות לפני הנחיתה התחילו רעידות רציניות במטוס, ואיתן גם הוא התחיל לרעוד. הוא התחיל להגיד מילים וקללות שאני לא יכול לחזור עליהן כאן... שאלתי אותו איך קוראים לו, הוא אמר שקוראים לו אלון. שאלתי אותו אם הוא פעם שמר שבת. הוא אמר שלא. שאלתי אם הוא אוכל כשר. הוא אמר שלא. שאלתי אם הוא מתפלל. הוא אמר שלפני כעשר שנים חב"דניק בשדה תעופה הניח איתו תפילין. אמרתי לו: יופי, בוא נעשה דיל: אני אגיד פה תהילים ביחד איתך, עכשיו, ואתה מבטיח לי שמחר בבוקר אתה מניח תפילין. אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה... זה לא אני, אבל אמרתי את זה. הוא ענה: אוקיי, בסדר, דיל. אמרנו ביחד כמה פרקי תהילים, ונרגענו.

"אחרי שהטיסה נחתה בשלום החלפנו מספרי טלפון, ואמרתי לו: אני מצפה לראות סלפי שלך עם תפילין מחר בבוקר. למחרת בבוקר שלחתי לו סלפי שלי עם תפילין, וחיכיתי לתגובה. ואז הגיעה תמונה של אלון עם תפילין – לראשונה מזה כעשר שנים. וכך גם למחרת. וגם ביום שאחרי למחרת... הוא לקח את האתגר ברצינות. המשכנו לשלוח זה לזה כל יום סלפי תפילין. זה המשיך ככה כמה חודשים. מין צ'אט חמוד שלקח לי עשר שניות כל יום אחרי התפילה. התרגשתי שאלון מניח תפילין כל יום. שלושה חודשים אחר כך הייתי בלוס אנג'לס ויצאתי לארוחת ערב עם ידידי מרקוס בטלר. סיפרתי לו על הסלפי־תפילין היומי שלי. הוא התרגש והחליט שגם הוא יפנה לישראלי שהוא מכיר, לא דתי, להקדיש הנחת תפילין לרפואת חמותו. הישראלי התלהב, וגם הם התחילו סלפי־תפילין. באותו שבוע הקבוצה כבר כללה ארבעה אנשים. כל יום כל אחד מארבעתנו העלה סלפי. בפסח שכנעתי שף יהודי לא דתי, בנופש פסח באורלנדו, להצטרף. והופ, פתאום היינו כבר 12. זה היה מרגש שאנחנו עוזרים ככה לאנשים, והתחלתי לחפש מי עוד יצטרף. יום אחד מרקוס אמר שיש לו כרטיסים למשחק של הניו יורק מטס, והוא כתב בקבוצה שאם נגיע ל־50 איש, הוא יגריל אותם בין חברי הקבוצה. שלחנו לינק, ואנשים התחילו להצטרף. תוך לילה היו לנו יותר מ־150 אנשים, צעירים ומבוגרים. הרבה מהם אמרו שזו הפעם הראשונה בחייהם, או הפעם הראשונה מזה הרבה זמן. הכרטיסים למשחק נחטפו, ואנשים שאלו מה האתגר הבא. העיתונאי יעקב לנגר כתב עלינו, ופתאום כבר היינו 500 איש. עד המלחמה היו לנו קרוב ל־3,000 איש, ופתחנו עוד שלוש קבוצות ווטסאפ נפרדות. ומאז המלחמה – וואו".

4. ברגע הזה עולה אל הבמה אלון, שותפי לשולחן השבת, ושותפו של אבריימי לטיסת האימים. הם מתחבקים, והקהל מוחא כפיים. "היה קשה לי להגיע", הוא אומר. "בדיוק עברתי עכשיו דירה לפלורידה, כדי להיות בקהילה יהודית יותר, עם בית כנסת. עזבתי את ישראל לפני 15 שנים, ואת התפילין השארתי מאחור. כמה חודשים לפני שאבריימי פגש אותי במטוס אמא שלי באה לבקר אותי, והביאה לי את התפילין מישראל. שאלתי אותה למה, והיא לא ידעה להגיד. היא אמרה שהיא מרגישה שזה רעיון טוב, שיהיו אצלי. התפילין העלו אבק בדירה שלי, עד למפגש עם אבריימי. עד לסלפי הראשון. מאז לא החמצתי יום אחד. כל החוויה שינתה אותי. אני מרגיש שאם נתקלים במישהו, יש הזדמנות לומר מילים טובות, להתחבר. אל תפספסו הזדמנויות כאלה. תודה".

על המסכים מוקרן סרטון של חברי הקבוצה מדברים באנגלית, רבים מהם עם מבטא ישראלי, מספרים שלמדו בבית ספר חילוני, ואומרים כמה כיף להניח תפילין כל בוקר, כמה הם מודים לחברי הקבוצה וכמה זה מחזק. ואבריימי ממשיך: "הלכנו לראש ישיבת מיר, הרב אליהו ברודני, לקבל הדרכה. הוא אמר: פשוט תמשיכו. בלי לחץ, רק תזכורת יומית פשוטה ויפה. אנחנו לא מרשים לפרסם שום דבר אחר בקבוצה, רק סלפי־תפילין. היום אנחנו עם אנשים מיותר מ־30 מדינות. אני לא יודע למה הקב"ה שלח לי את הרעיון הזה בטיסה ההיא למיאמי. אבל זה מדהים מה אפשר לעשות בחיבור בין יהודים".

ואבריימי מסכם: "אני יודע שהיום אנשים פתוחים ומבקשים להתקרב. אני לא מתבייש להציע ליהודים לא דתיים שאני פוגש להצטרף לקבוצה, ולרוב הם שמחים. לא רק חייהם של חברי הקבוצה שעד היום לא הניחו השתנו. גם אני השתניתי. זה שינה את כל הגישה שלי לחיים. את כל האכפתיות שלי ליהודים אחרים בעולם". האמת, אני יכול להבין מה עובר עליו. פתאום החיים בין הדינר המפואר במיאמי, היציאה עם החבר למסעדה במנהטן, המפגש השנתי עם השף בנופש פסח באורלנדו ואפילו הכרטיסים למשחק הבייסבול – הפכו לדבר מלא משמעות ושליחות. כמה טוב שההשגחה העליונה זימנה אותו פעם אחת בחיים לטיסת לואו־קוסט. ת'נק יו השם!

5. המוטו של הערב הזה, ושל כל השבת, היה זהה: מיכאל ברנט עלה לבמה וסיפר על סרטון טיק־טוק שהיה ויראלי מאוד בארצות הברית. בחור מקועקע ורחוק מאוד מיהדות סיפר איך האירועים בשמחת תורה טלטלו אותו. מיליונים שיתפו ועשו לייק, אבל רק אחד פנה אליו והציע חברותא: מיכאל ברנט. הוא סיפר שהם לומדים פרקי אבות בזום בכל יום ראשון בערב, והצעיר כבר קבע מזוזה בדלת ביתו במנהטן. הוא גם שלח סרטון ברכה לאירוע: "תודה למיכאל על כך שאכפת לו מהנשמה שלי. אני מבקש שגם לכם יהיה אכפת מנשמות כמוני".

אחר כך דיבר גם דובי וייזר. כמו מיכאל, כמו אבריימי, הפרופיל זהה: הוא לא רב, אין לו זקן, הוא ביזנס־מן אמריקאי. אבל אכפת לו. דובי סיפר על חנות המשקאות המפורסמת של משפחת כהן במנהטן. למרות שם המשפחה המחייב, החנות פועלת גם בשבת, מאז שנפתחה ב־1941 על ידי דור המייסדים. עכשיו, במלחמה, ג'ף כהן, הבעלים, צלצל לדובי, בדיוק כשזה האחרון היה במשלחת תמיכה בישראל: "אתה בירושלים? יופי, זה מתאים. זוכר שלפני 15 שנה הייתה לנו שיחה ארוכה על סגירת החנות בשבת? הגיע הזמן...". ואז מגיע סרטון מרגש של ג'ף מספר על חמש שבתות רצופות שבהן הוא כבר סגר את החנות, חמש השבתות היפות בחייו. "אנשים באים לתמוך בי, אנשים בוכים מהתרגשות כשהם נכנסים לחנות. אני מרגיש פתאום חלק מקבוצה ענקית של מיליונים".

6. ביום ראשון בבוקר הכנס ננעל. כאלף יהודים חזרו הביתה עם הרבה יותר אכפתיות לאחים שלהם בעולם כולו. ואנחנו חזרנו לארץ הקודש. הישר ל"סערת" קובי פרץ שהורד מהבמה בבסיס צה"ל אי שם בצפון, כי מישהו לא אוהב את מסע חלוקת התפילין המרגש שלו (שעליו נכתב בשעתו בהרחבה בטור הזה) ואת הדיבורים שלו על "למחות את זכר עמלק". ברגע הראשון אני נסער, אבל אז אני מזכיר לעצמי לא להיות פרובינציאלי. הלב היהודי מתעורר, בכל העולם, ואת זה אף אחד כבר לא יוכל לעצור. הסיפור הוא הרבה יותר גדול מהחלטה (מקוממת!) של קצין כזה או אחר בפיקוד הצפון.

וחוץ מזה, נראה לי שיש לי אחלה זמר לפרוג'קט אינספייר בשנה הבאה. אני כבר מדמיין את קובי פרץ אוכל גפילטע־פיש בסעודת ליל שבת במלון בקונטיקט ומסרב לגלות מה חלקו בהפקה היהודית־אמריקאית המחזקת של מוצאי שבת.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".