סיון רהב מאיר: בין מירון לשמחת תורה, פרויקט לאומי שכולו חזון

בין אסון מירון למחדל שמחת תורה, פרשת השבוע מדברת על פרויקט לאומי שכולו חזון, שיקום ותיקון. פרשת ויקהל מתארת את מלאכת בניית המשכן במדבר. הנה כמה טעימות אקטואליות.

• וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גם הפרשה שלנו מגיעה אחרי אסון נורא. אלפים נהרגו אחרי חטא עגל הזהב. העם שבור, מרוסק וכואב. ועכשיו מתחילים לבנות שוב ביחד סיפור משותף. משה מקהיל את כל העם. אף אחד לא נשאר לבד באוהל. שימו לב למילה "ויקהל", שם הפרשה, מילת מפתח. רק לפני שבוע קראנו בתורה איך כל העם התקהל סביב משהו אחר – עגל הזהב. עכשיו הם מתקהלים, להבדיל, סביב משה רבנו. שתי ההתקהלויות מלמדות אותנו על כוחו של לחץ חברתי, על כוח הציבור. אפשר להיות מושפעים לרעה או לטובה מהסביבה, מ"כולם", וגם מהכיוון שאליו הרשתות החברתיות או התקשורת מנתבות אותנו. כדאי להקיף את עצמנו באנשים שמתקהלים מהסיבות הנכונות.
• שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'. יש כאן פרויקט בנייה לאומי. צריך להקים את המשכן, את המרכז הרוחני של העם במסע במדבר. אבל יש חשש שנשתעבד למירוץ הפיזי הזה, לעשייה החומרית. לכן לפני הכול מגיעה תזכורת: שישה ימים צריך לעשות, לפעול, לעבוד, להתקדם, לקדם. אבל יום אחד – זו זכות וחובה לעצור, להרפות, לנוח. לקדש את היום הזה. לא להתמכר לעשייה. אפילו אלוקים עשה זאת, אחרי שברא את העולם, אז מה איתנו ?כוורקוהוליסטית, אני רואה במילים האלה קריאה לקצת ענווה: העולם יסתדר גם אם תנוחי יום אחד. להיפך, אם ניקח יום אחד להתמלא ולא לייצר, נהיה תהיה גרסה יותר טובה של עצמנו.

• קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. העבודה מתחילה. כל אחד מביא, תורם, מתנדב, כדי לבנות ביחד משכן. התלונות והמריבות בין השבטים נעלמו, כי יש מטרה רוחנית משותפת ומלכדת.

בשבת האחרונה הייתי בניו יורק, בשבת של ארגון "אש התורה", עם כאלף איש. פגשתי אמריקאים שחייהם השתנו בשמחת תורה, למרות שהם חיים אלפי קילומטרים מכאן. המילים האלה בפרשה, "נדיב לב", בהחלט מתארות אותם. הם לא מפסיקים להביא לכאן משלחות תמיכה, לאסוף כסף, חלקם שוקלים עלייה. הם כאילו לא זוכרים במה עבדו קודם. עכשיו למשל הם מרוכזים במבצע פורים – תחפושות, מגילות אסתר ומשלוחי מנות לילדי הדרום והצפון והמלונות. תחילה חשבו לשלוח הכול מחו"ל, ואז הבינו שעדיף לרכוש בחנויות המקומיות. היה גם מצחיק וגם מרגש לראות איש עסקים אמריקאי מנהל מו"מ בטלפון עם מוכר בחנות צעצועים בשדרות.

• וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ". וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. כדאי להתעכב על הפסוקים המרגשים האלה. העם התלהב כל כך להקים משכן, שהוא הביא יותר מדי. משה רבנו היה צריך לעצור את פרץ ההתנדבות הזה. זה נשמע מוכר. יותר מ-100% גיוס למילואים היה כאן אחרי שמחת תורה, והצפה של התנדבויות וחמ"לים בכל הארץ והעולם. רק השבוע ראינו פרץ נדיבות כזה, בהאנגר 11 בתל אביב. עשרה זוגות שרצו להתחתן, להקים את המשכן הפרטי שלהם, נישאו שם בחינם, ביחד, בהפקה מפוארת, על ידי הרב שמואל ביסטריצקי. ביום חמישי כתב לי דוד אברהם כרמי, שניגן באירוע לצד ליאור נרקיס, שהוא לא מצליח לחזור לשגרה: "אין מילים שיכולות לתאר את מה שהיה שם. עם ישראל ביופיו. כמה נתינה, כמה קרבה, כמה אהבה. איזה מרפא ללב השבור של כולנו. איזו זכות לנגן כשעשרה זוגות של לוחמים נכנסים לחופה, הולכים להקים את הדור הבא, להביא חיים חדשים".

• וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. בצלאל הוא הבונה של המשכן. על שמו נקרא בית הספר לאומנות בצלאל. אבל שימו לב לפירוט המדויק, שמופיע במאות פסוקים בפרשות בשבועות האחרונים. השבוע פורסם דו"ח אסון מירון. שורש הקלקול הוא ראש קטן, זריקת אחריות, גישה של "סמוך" ו"יהיה בסדר", התעלמות מהפרטים הקטנים. הפרשה מתארת מציאות הפוכה: היא מלאה בכמויות ומידות. המשכן נבנה על פי הוראות מדויקות. ההלכה הרי מבוססת על ירידה לפרטי פרטים, ברזולוציות הכי קטנות.הפרשה לא מסתפקת באמירות כלליות כמו "תקימו משכן", וגם היהדות לא אומרת לנו "תהיו טובים" אלא פורטת הכל להלכה – יש כמויות, מידות, שעות וכללים. אנחנו מכירים את טבע האדם, מהמסע במדבר ועד לאסון מירון. אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, לא ב"סמוך". הלוואי שנלמד ונתקן.

• וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר. היום זהו סמל המדינה,  מנורה עם שבעה קנים. היא מוזכרת לראשונה כאחד מהכלים במשכן. הדליקו בה אור, נר תמיד, באמצעות שמן זית זך. וכשעם ישראל נכנס לארץ, המנורה דלקה בבית המקדש. ואז הגיע טיטוס, והמנורה יצאה לגלות, כמו העם. על שער טיטוס ברומא יש ציור משפיל של המנורה נלקחת בשבי, יחד עם היהודים, בדרך לגלות. בדורנו היא הפכה סמל לתקווה. מתוך 450 הצעות לעיצוב סמל המדינה, נבחרה המנורה, בנימוק פשוט: סמל החורבן יהיה גם סמל התקומה והאור.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".