התמונה של החפץ חיים בבית של אפרת ברזל, שעוזרת לה לשתוק

את אף פעם לא יכולה לדעת איפה נמצאת המישהי או המישהו שעומד מולך.

מה איתה או מה איתו, מבחינה רגשית, אני מתכוונת. מבחינה תגובתית, אני אומרת.

את אף פעם לא יכולה לדעת איפה נמצאת עם עצמה מי שקוראת אותך, מי שקורא, ואיפה מה שהוא קולט ממך נוחת אצלו בממלכה הפנימית.

את אף פעם לא יכולה לדעת.

את אף פעם לא יודעת מה המישהו האחר רוצה להרגיש, או לא רוצה להרגיש, או לא  רוצה להראות החוצה, את אף פעם לא יודעת על המישהו האחר ממה הוא מפחד, ממה הוא סובל, מהי ההיסטוריה המשפחתית שלו, זו שהוא מסתיר או זו שמעט כבר גלויה.

את אף פעם לא יודעת איך מי שמולך חונך, ומה כואב לו, ולמה הוא גיבש את ההתנהלות שלו, הזאת מול העולם, שהוא בכלל כבר בעצמו לא אוהב, אבל קצת קשה לו להודות בכך, ואין לו בינתיים ברירה אחרת.

את אף פעם לא יודעת.

עד שאת קצת כן יודעת.

ומבינה.

בלחש שקט, מבינה למה.

למה הוא מתנהג ככה, למה הוא אומר לך לא, למה היא כועסת, וכמה מניעים אישיים המתחפשים לשיקול רציונלי יושבים שם בעומק. בכמה תחפושות רגשיות אנחנו מצפים את עצמנו רק כדי שלא.

מה לא?

כל אחד והלא שלו.

שניה, מסבירה משהו:

אין לי בבית תמונה של יונה עם עלה של זית. אין לי.

יש לנו בסלון תמונה אחת בלבד. תמונה מיוחדת של מרן החפץ חיים זצוק"ל. תמונה ענקית. גדולה מגדלים רגילים.

לפני יותר מעשרים שנה הגדלתי תמונה קטנה שלו בבית דפוס מיוחד, לרזולוציות ענקיות. בתהליך קרה משהו לצבע המקורי של התמונה, זו הידועה שלו, זו שנמצאת על הספרים בצבע בורדו של שמירת הלשון. כשבאתי לקחת את הפוסטר הענק שהזמנתי מאותו בית דפוס ברעננה, זה לקח כמה ימים, התנצל בפני המוכר מאה פעמים במבוכה, על כך שההזמנה שהזמנתי בהגדלת התמונה לא יצאה טוב, לא מדויקת בצבעים, ושאני לא צריכה לשלם להם על הטעות.

פתחתי את התמונה. אי אפשר היה לבד, בשל גודלה, עזרו לי שם בבית הדפוס. זה היה מחזה מרגש.

אין תמונה יפה כזו לאף אחד של רבי ישראל מאיר מראדין. אין. מרוב שההוא התנצל על הטעות, כשחברתי זיוה מאיר הגיעה אלינו להעביר סדנת הורים לאימהות הצעירות שהיינו, וראתה, עוד אז, בבית הישן שלנו, את מרן החפץ חיים על הקיר, היא התפעלה כל כך, שהחלטתי, שכמתנת סיום לסדנה אני משכפלת לה אותה התמונה. מתנה. הלכתי שוב לבית הדפוס, וביקשתי, "אנא, תעשו לי שוב, אותה הטעות". אבל הם לא הצליחו. הם הדפיסו באותו גודל של סנטימטרים רבים, אבל הצבע, הפעם, יצא כמו שצריך. נתתי לזיוה את החפץ חיים הענק במתנה, דומה, אבל ממש שונה, מהחפץ חיים שלי על הקיר.

לראות את האיש הענק הזה בבית הנפש, בוקר לילה וצהריים, מול העיניים. זה טוב.

לידו על המדף יש גם ציור שציירה ציירת מוכשרת, ציור של הגאון הגדול רבי דוב יפה זצוק"ל, ולידו צילום נדיר של מרן הגרי"ש אליישיב זצוק"ל, מחזיק על הידיים את התינוק השביעי שלנו. בעלי התקרב אליו ביום היכנסו של הקטן בבריתו של אברהם אבינו, בקרוואן, שעה ומשהו אחרי שעברנו אצל הרבנית קניבסקי זצוק"ל ושאלנו אם זה בסדר לקרוא לו איתמר. "בוודאי", היא אמרה, "לנו ולרב שטינמן יחד, יש איתמר משותף, הוא תלמיד חכם עצום, גם התינוק הזה יהיה", היא נישקה ובירכה.

התמונה הענקית של מרן החפץ חיים עוזרת לי בעיקר, לשתוק.

כי כשאת לא יודעת, בתחילה, איפה נמצא האדם הקורא את מילותיך, איפה נמצא זה שאומר לך לא, זה קשה.

אבל כשפתאום את מגלה יותר על עולמו הפרטי והסודי, וכבר מבינה הרבה מעבר את סיבת התנהגותו, יש מקרים שמולו עדיף לשתוק.

אני לא אומרת פה שאת צריכה לשתוק שתיקה כללית. ממש לא. תמצאי לך את האנשים המתאימים לשוחח איתם דיבורים מחזקים. אבל מול אותה אחת או אותו אחד, כשעוד קשה לך, את ממש לא צריכה, בטח לא לדבר לשון הרע.

מילים יכולות לפגוע, גם אם הן כתובות וגם אם הן נאמרות, כשקשה, לכל אחת יש את השיטות שלה, אני נעמדת מול מרן החפץ חיים, מתרכזת בעיניים הטובות שלו המסתכלות עלי, מחזירה לו הבנה, שרק הוא ואני יודעים, נותנת עוד מבט, וממשיכה לעוד יום אחד.