מקום סכנה גדול: הברכה המיוחדת בבית המרחץ

המרחץ נזכר הרבה פעמים בספרי חז"ל, ואפילו ברכה מיוחדת תיקנו בשבילו. יצא לכם לברך את ברכת המרחץ?

במסכת ברכות (ס ע"א) נאמר: "תנו רבנן, הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה וכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועוון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועוון - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'". אביי אומר שאין לומר "תהא מיתתי כפרתי", שכן אין לפתוח פה לשטן.

ביציאתו מבית המרחץ מה הוא אומר? "אמר רב אחא: 'מודה אני לפניך ה' שהצלתני מן האור'".

מדוע התייחסו למרחץ כמקום סכנה גדול כל כך?

בזמננו אנו פותחים את הברז, ויוצאים לנו מים חמים, אין הרבה סכנה... אך בזמן חז"ל לא היו מים חמים בבתים פרטיים, אלא אם כן חיממום במיוחד בתוך סיר או דוד. אבל בבית המרחץ היתה בריכה של מים חמים. איך?

מתחת לרצפת בית המרחץ היה חדר קטן מלא בעמודים צפופים, כדי להחזיק את רצפת בית המרחץ, ובין העמודים דלקה אש. פחמים בוערים הוכנסו לשם, והאש דלקה כל הזמן. רצפת המרחץ נעשתה רותחת, והרתיחה את המים.

לא היה תרמוסטט שוויסת את הטמפרטורה, וגם לא תמיד מהנדסים שאמדו את חוזק הרצפה, ולכן סכנות היו מצויות – סכנת התמוטטות, סכנת כוויה, ועוד.

הגמרא מספרת שאחד החכמים היה במרחץ, ולפתע הרצפה התחילה לקרוס, אבל הרצפה שתחתיו לא קרסה, כיון שזה היה בדיוק המקום שבו היה מתחתיו עמוד. אותו חכם נתן במהירות יד לאנשים שעמדו סביבו, והחזיק אותם תלויים עד שהגיע חילוץ...

במצב כזה אפשר להבין שחכמים ראו סכנה בכניסה למרחץ, ותקנו ברכה מיוחדת. להימנע מרחיצה לגמרי לא יכלו, כי זה צורך הגוף והבריאות, אבל הקפידו לבקש לצאת בשלום, ולהודות על כך אחרי הרחיצה.

ישנם כמה וכמה סיפורים בגמרא על חכמים שהיו במרחצאות. רבי אלעזר בן ערך הצטער אחרי פטירת רבו רבי אליעזר בן הורקנוס, והלך להשיב את נפשו במרחצאות של דיומסית (כנראה אמאוס ליד לטרון), אבל שכח שם את תלמודו, ולכן הזהירו חכמים לא להיות יותר מדי זמן במרחצאות. רבי יהודה הנשיא הלך למרחץ של גדר (חמת גדר), ושם נשאל שאלות שונות מאנשי האזור, הורה להם את תחום שבת מהישובים שלהם, כמה יכולים הם לצאת בשבת, ועוד.

פעם הציבו הרומאים פסל באחד המרחצאות בעכו, ורבן גמליאל לא נמנע מלהתרחץ. כששאלוהו תלמידיו מדוע, הסביר שהמרחץ קדם לפסל – הוא לא נעשה לשם הפסל, להיפך, זה לא כבוד לפסל להיות במקום שבו אנשים מתפשטים, ולכן המרחץ לא נאסר.