מה באמת צריך כדי לתקשר נכון?

עשרות, אם לא מאות מאמרים נכתבו אודות תקשורת יעילה. חלקם נסובים דווקא על תקשורת עם בן או בת הזוג, וחלקם על תקשורת בין עובד למעביד. חלקם מניחים כי חשוב לאדם לפתח תחילה את התקשורת שלו עם ובתוך עצמו, ורק אחר כך לצאת אל זו החיצונית, וחלקם ביקשו לפתח מיומנות שתעזור לנו להיכנס ממש אל הראש של בן שיחנו.

המאמר הנ"ל מבקש להתייחס למשהו אחר, פשוט הרבה יותר, אבל יחד עם זאת גם נקודתי מאוד, ומעורר מחשבה והתבוננות מחודשת.

למעשה, תקשורת נכונה ומקדמת לא מתחילה במשפטים שבסופם ישנם סימני קריאה. היא לא מניחה מוסכמות על השולחן והולכת, היא גם לא קובעת קביעות ולא יוצאת מנקודת הנחה שהאמת נמצאת רק בצד אחד.

היא גם לא מקבלת כל מה שנאמר כ"הלכה למשה מסיני".

אז מה היא כן, אתם שואלים?

זו באמת שאלה יפה, שהתשובה מצויה בה.

תקשורת מקדמת מסיימת כל משפט בסימן שאלה, בדיוק כפי שעשיתם כעת.

מסופר על גוי אחד שניגש ליהודי ושאל אותו: "תגיד, למה אתם, היהודים, עונים כל הזמן בשאלה?".

ענה לו היהודי: "למה לא?".

ועכשיו ברצינות...

כאשר אנו מנסחים משפט כשאלה, אנו מקנים את ההזדמנות למתקשר עמנו להבהיר את עצמו בשנית וביתר דיוק. זה גם בהחלט עוזר לו לדייק את עצמו בתוך עצמו, ובמקביל עוזר לנו להבין את בן השיח שלנו, ולא רק להניח שהבנו, מה שבשלב מאוחר יותר יכול להוביל ל"פיגוע תקשורת", שממנו יינזקו שני הצדדים.

זאת ועוד: כשאנו משיבים בשאלה על הנאמר, אנו מאפשרים לעונה לפתח במחשבתו גם כיווני מחשבה אחרים שיתכן שלא היה ער אליהם, משום שכאשר מציבים סימן קריאה בכל משפט, זה לא באמת משאיר פתח לתהיות או לספקות, ומצמצם את נקודת המבט שלנו.

זה בהחלט עוזר לשוות טון סמכותי ומלא עוצמה ובטחון לנאמר. דוגמה טובה לכך היא בנאומים של ראשי ממשלות או מדינאים שאנו זוכים לשמוע, וזה באמת נושא לדיון אחר. אבל בהקשר של תקשורת נכונה ומקדמת, זה עלול להזיק.

כשאנו נעזרים בסימן השאלה בסוף כל משפט, ומתקשרים באמצעות שאלות, אנו מאפשרים לבן שיחנו וגם לנו מרחב מחשבתי פתוח ומכבד. שום הנחה אינה קבועה, ואני מרגיש חופשי ופתוח יותר לשאול, כי הכל כאן ניתן בעצם להעמקה ולמבט מחודש.

לא סתם נמנה על אחד מארבעת הבנים המוזכרים בהגדה של פסח גם זה שאינו יודע לשאול. וההוראה המופנית לבן שיחו היא "את פתח לו", כלומר תאתגר אותו מחשבתית, תגרום לו לשאול, מתוך הנחה שניתן וצריך לשאול ולהיעזר בסימן שאלה מאחורי כל קביעה על מנת לחדדה.

את התובנה הזו ראוי לנכס גם בתוך חיי היומיום, ומי שלא סובר כך, או שלא יודע לשאול – כלומר לא מוצא מקום לשאלה – אז צריך "לפתוח לו", לעורר אצלו את השאלה, את הספק, ולעזור לו לפתח כיווני חשיבה. לעזור לו למצוא את הדרך אל האמת הברורה יותר.

חוקרת בשם ביירון קייטי פיתחה שיטה שנקראת "חקר המחשבות". בשיטתה היא מציעה שלצורך חקירת המחשבה, לפני שאנו מקבלים אותה כאקסיומה מוחלטת שתשפיע על הרגשות וההתנהגות שלנו, ראוי להציב בסופה סימן שאלה.

החידוש הוא בכך ששימוש בסימני שאלה עוזרים לי גם לתקשר נכון לא רק עם האחרף אלא קודם כל עם עצמי. ואם אתאמן בכך קודם מול עצמי, ואנהל תקשורת פנימית מעין זו מול מה שמכונה "הקיבעונות המחשבתיים שלי", אשכיל לעשות זאת גם מול האחר.

יוצא אם כן, שכאשר אנו שמים סימן שאלה בסוף כל משפט ומתקשרים באופן הזה, זה סימן שאנו נהנים מתקשורת איכותית ובריאה, נטולת כשלים תקשורתיים, תחילה מול עצמנו ואחר כך גם מול האחר.

אם קראתם עד לכאן, זה הזמן להחזירכם לראש המאמר, ולהפנות אליכם את השאלה הבאה: האם שמתם לב שפתחנו בשאלה?

נסו לחשוב, מה זה עורר בכם?

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך.