הנשמות הטהורות, המיגונית המחוררת: מורן קורס מבקרת בנובה

כחמישה חודשים אחרי המלחמה, ועדין לא הגעתי לנובה.

אחרי כל הסיפורים ששמעתי וראיינתי ממקור ראשון, הרגשתי שעדיין אינני יכולה להגיע לשם, אף על פי שרציתי מאד.

לחשוב שעל אותה אדמה חרוכה נבלו אותן נשמות טהורות שהיו הכי יפות בעולם, הכי זכות, הכי טהורות.

והנה, הגיע הרגע שבו קיבלתי החלטה. הגעתי, ואמרתי לעצמי שאחרי שאהיה שם – אעלה כתבה לאוויר. לא יהיה נכון להשאיר לעצמי את החוויה והתובנות מהמסע הנשמתי הזה רק לעצמי, כיוון שברור לי שמי שמגיע לאדמת הקודש, אותה אדמה שספגה כל כך הרבה דם יהודי קדוש, לא ייתכן שיגיע לשם ולא יתחבר. בוודאי כל מי שמגיע לשם יצא עם מינימום תובנה אחת חזקה לדרך, לחיים שלנו, בתור יהודים תושבי ארץ הקודש.

יצאנו לדרך, והלב מתחיל לדפוק רגע לפני הכניסה, כבר על כביש הדמים. מזעזע לנסוע ורק לחשוב שלפני כמה חודשים, בדיוק באותו מקום היו גופות קדושות זרוקות בצידי הכביש.

ולעומת זאת, אי אפשר לתאר את היופי האדיר שמשתקף מול עינינו כשמגיעים ליישובי העוטף.

הדשא הירוק, המרחבים האינסופיים, האוויר הצח, השמים התכולים והשמש שמאירה כאילו לא קרה מה שקרה לפני חודשים מועטים.

הניגודיות הזאת בלתי נתפסת.

אי אפשר להכיל אותה בחושי אדם נורמטיבי.

וכנראה ככה הם גם חיינו.

יהודי הוא נושא הפכים, יכול לחיות כשבלבו עצב, ובו זמנית כשבלבו גם שמחה על המשכיות החיים.

* * *

בדרך לנובה קיבלה את פנינו המיגונית המחוררת מבחוץ ומבפנים. עצרנו ונכנסנו לתוכה. רק לחשוב מה עבר להם בראש ברגעי האימה שהיו נצורים בהם. אפשר לדמיין, אבל אי אפשר לתאר.

החורים שעל הקיר לא נשארו רק שם, הם חוררו גם אצלנו משהו בלב. משהו בלב היהודי.

וגם עכשיו, כמה חודשים אחרי, חשוב שנדע ונזכור שלא האויב מבחוץ יחורר אותנו, אלא האויב מבפנים, אנחנו, עלולים לאכל ולחורר את עצמינו, חלילה, ומכך חשוב שנזהר.

לצערנו שוב עולים קולות מחלישים, שמנסים להנחיל מחלוקות בעם, כאילו לא מספיק מה שעברנו.

הרי הדעת האנושית לא יכולה לתפוס זאת, איך ייתכן שאחרי מה שעברנו עוד יש אנשים שלא הבינו טוב מספיק מה המסר הנלמד מכך?

אנו צריכים ללמוד מטעויות העבר, והאויבים החיצוניים שלנו בעצמם אומרים לנו שהריבים בינינו גרמו להם ליותר רצון לפגוע בנו, וכך הם הרגישו שהגיע העיתוי המושלם.

מחובתנו להזכיר לעצמנו היטב היטב שרק ביחד ננצח, ורק ביחד נוכל להתגבר על האויב החיצוני, ושהכי חשוב ברגעים אלו – להתאחד מבפנים, ממש כמו בזמן מרדכי, כאשר הוא קרא לכולם להתקהל. ההתקבצות הזאת, הביחד שלנו, הוא הכוח שלנו לנצח בכל המהמורות שיש לנו לעבור בחיים.

באמצע המיגונית, מתחת לתקרה המחוררת, אמרתי פרק תהיליםלעילוי נשמת הגיבורים האדירים שלנו, שנרצחו רק בשל היותם יהודים. הי"ד.

נכנסנו לנובה, וכל כמה שעות יוצא מדריך שמסביר על המקום – איך הכל התחיל וכו'.

מדהים לראות את הקבוצות המלאות שמגיעות מכל הארץ ומהעולם, אנחנו חמישה חודשים אחרי, ואנשים נוהרים לשם, לזכור ובעיקר להזכיר לעצמינו איך עלינו להמשיך לחיות. כי רק מתוך אחדות – ננצח!

גם אישה ממתנדבת בזק"א הגיעה לספר לנו מהזווית שלה – על התופת, על הטיהור, על האיסוף של כל טיפת דם קטנה מכל ציוד, אביזר, רצפה, כביש, מבנה וכו'.

מיד לאחר מכן פגשתי שלוש ניצולות מנובה, שהיה חשוב להן לחזור לשם ולספר את שאירע להן, בעיקר כדי להנציח בכך את החברים שלהן, שכבר לא איתן, לא איתנו.

כששאלו אותי אם יש לי קשר למישהו משם, לא חשבתי אפילו לרגע, התשובה שיצאה לי מיד מהפה היתה: "ברור, כולנו אחים. כולנו משפחה אחת. יש לנו קשר דם, אי אפשר להפריד בינינו".

המראות לא נגמרים, רק מתווספים, והנה אמא אחת שבכתה כאשר חזרה לשם בפעם הראשונה מאז שהבת שלה ניצלה, ושיתפה כמה קשה לה מצד אחד, ומצד שני, כמה יש לה על מה להודות ולהלל, ולא ניתן לשער את גודל הניסים.

הבת שלה שיתפה, והיא בכתה. "אבל בטח שמעת את הסיפור לא פעם אחת", מישהי אמרה לה, והיא ענתה לה בחזרה: "נכון, ובכל פעם מחדש אני בוכה ומבינה שזכיתי בבת שלי מחדש. גם כשאהיה סבתא בת 80 והיא תספר לי שוב את הסיפור- אני אבכה, מהתרגשות, מהודיה, שהיא ניצלה".

פתאום הבחנתי במשהו מעניין. הרי אנחנו עומדים באדמת מדבר. כל האדמה חרוכה מסביבנו, מלבד הדשא שצומח מסביב לכל עמוד שעליו ישנו שם של נשמה שנספתה. מטורף! פשוט מרהיב.

היכן צומחים חיים? באדמה שממנה נגדעו החיים. לסמל עבורנו - עם ישראל חי. החיים ממשיכים. המתים לא מתו וזהו, אלא הם ממשיכים הלאה להחיות את המסר שלהם, שלנו. הם ממשיכים לחיות את המסר שכולנו אחד.

באותו מקום בדיוק, על כל עמוד ישנה תמונה של נשמה אדירה, ומתחתיה אמירה, נרות, אבנים. מעין אנדרטה. במקום הזה הרגשתי הכי הרבה צורך לשאת תפילה חרישית לה'. שלא נדע עוד צער כעם, אלא רק מבקשים ממך כבר גאולה שלמה. טוב מוחלט, בלי שרע יהיה חלק מהחיים שלנו. כבר עברנו מספיק, לא?

כשסובבתי את הראש, מיד ראיתי טנק מבצעים של חב"ד. הקימו שם בית חב"ד עם שתייה, מאכל ותפילין לכל התיירים שמגיעים לשם. מדהים לחשוב שיש מאות גברים שמנחים תפילין שם, ושוב – הכל למען הנרצחים.

התמוגגתי לראותם, מחוברים ברצועות עור היישר לה' ומחוברים זה לזה. רגע מרגש, ודווקא שם כל מילה מקבלת משמעות שונה, קדושה יותר. כל מילה מהדהדת את קירות הלב.

דווקא שם, באותה אדמה קדושה – הנשמה נשמעת יותר למרחקים.

תוך כדי שאני ממשיכה להתבונן, אני מבחינה בקבוצה שלמה שהגיעה מלונדון. הם כולם עמדו במעגל ושרו: "אני מאמין", ולא יאמן כמה כולם התרגשו מסביב.

ניגשו עוד ועוד אנשים וביקשו להצטרף למעגל... תוך כדי השירה, חיילות, קיבוצנקיות, מושבנקיות, צפוניות, דרומיות, שמאלנים, ימנים – כולם. גם אני הצטרפתי, וכולנו בכינו.

לאחר מעגל השירה, התחבקה אישה דתייה, מבוגרת, יהודייה מלונדון - עם חיילת צעירה במכנסיים. היה חשוב לי לתעד את הרגע הזה בתמונה, שלא תישכח מהעיניים שלנו, ושנאמר זו לזו – אנחנו אמנם שונים, אמנם לא חושבים אותו דבר, אבל אנחנו עם אחד.

עם הנצח.

שלא נשבר ממאבקים ולא נשבר מאויבים.

ידענו צרות בעבר וגם בהווה, אבל אם לא נרצה שבעתיד יהיו לנו שוב צרות, בואו נלמד את המסר.

בואו נשכיל להבין שאין מי שיכול לפגוע בנו. אנחנו חזקים כשאנחנו ביחד, ולא רק בשבילנו, אלא בשביל הילדים שלנו, בשביל העתיד שלנו, בשביל הרוגע הנפשי שלנו כעם.

על מסר האחדות כולם מדברים, אבל בואו ניקח איתנו כצידה לדרך, לא רק לדבר, אלא לעלות ברף, לעלות רמה, להגיע לפעולות למען האחדות, למען המסר: שרק כשאנחנו ביחד – ננצח, ובענק!