חכמת נשים: כך טוו את החוטים למשכן

התורה משבחת את הנשים שטוו את החוטים עבור היריעות העליונות של המשכן משיער עזים, הקשה יותר לטוויה מצמר הכבשים. וכך מתואר בתורה: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ; וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו).

חז"ל ביארו ב"מדרש הגדול", שהכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים, בשל תכונותיו של שיער העיזים, המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים: "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות של עזים דקין ביותר וקשין".

אורן סעיד מסביר: שיער העיזים הוא קשה לטוויה ונוטה להישבר; זאת משום שבניגוד לסיבי הכבשים (הצמר) המכוסים קשקשים, ובעלי פיתולים המאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה, הרי שלשיער העיזים אין קשקשים, או שהם מעטים, והוא איננו מפותל, ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה.

עוד אמרו חז"ל, כי הלשון "טוו את העזים" מלמדת שהטוויה נעשתה בעוד הצמר מחובר לעזים! לפני הגזיזה! אך מדוע?

המהרש"א (שבת צח) מסביר כי הצמר יכול לקבל טומאה, אבל כאשר הוא עדיין מחובר לבעל חיים – אינו מקבל טומאה לפי ההלכה. לכן הנשים העדיפו לטוות אותו בעודו מחובר, כדי לוודא שיישאר טהור. ואילו החתם סופר (פרשת תרומה) מבאר שהעזים היו עזים של הקדש, ולפי ההלכה אסור לגזוז צמר של בהמת הקדש. רק כאשר היריעה כבר טוויה אין זה נחשב גיזה, אלא הקדשת היריעה למשכן.

פירוש מעניין אחר הוא פירושו של רבי ישראל ניימן, לפיו הטוויה על העזים מבטאת פשוט את ההתלהבות של הנשים למלאכת המשכן. הן לא רצו לחכות עד שיגזזו, ובכך הראו את חיבתן ואת להיטותן לעשות את המצווה, וגם את כשרונן...

אורן סעיד מוסיף, על פי הספורנו ועוד מקורות, שכאשר צמר העזים מופרד מן העז, איכותו נפגמת, הוא עשוי להיפגע מחום או מלחות, וגם צבעו דוהה. 

לפי כל הפירושים הנשים גילו הרבה חכמה, גם בבחירה איך ומתי לבצע את הטוויה, וגם בטוויה עצמה על גופה של העז. יהי רצון שנזכה כולנו להשתמש בחכמה ובכישרון למטרות נעלות.