סיפור קצר: בוא, תעשה אצלנו שבת. בעצם, שמחת תורה

"תגיד", שואל אותי ניר באחת השיחות שלנו, "מה אתם עושים שם בבני ברק בשבת? אתם רק אוכלים ומתפללים, לא משעמם לכם?".

ברגע הראשון הנשימה שלי נעתקת.

"משעמם?", אני רוצה לצרוח לתוך הטלפון, "בשבת?".

ברגע השני אני בולע את הצעקה, היא לא תועיל כאן. אני צריך לעשות משהו אחר. אני צריך להסביר לו---

איך אני מסביר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות שאני וכל הילדים שלי מחכים בכליון עיניים לשבת? איך אני יכול להסביר לו את פשרה של השלווה שעוטפת את בני ברק, מלאכית ועשירה. אלו מילים תוכלנה לתאר לו מה קורה מהרגע שהצפצוף מתנגן ומה פירושו של דבר שבת עדן הנפשות?

אני לא יכול להסביר---אבל אני יכול פשוט להזמין אותו. שיבוא, שיראה, שהנשמה היהודית שלו תתנתק פעם אחת מכל החומריות, שירגיש בעצמו.

"מה אתה אומר, ניר, שתבואו אלי פעם אחת לשבת, תראו בעצמכם אם משעמם כאן או לא?".

"שאנחנו נבוא לשבת?", הוא מצחקק קלות מופתע מהרעיון "אני אתייעץ עם אשתי", הוא עונה לי,  אחרי יום הוא מתקשר אלי  "בסדר, אם תזמין, נבוא".

* * *

ההיכרות שלי עם ניר התחילה בצורה מוזרה, שנה קודם לכן. הייתי צריך לנסוע לצפון, אחרי נסיעה ארוכה בכביש שש פניתי לאחד הכבישים הצדדיים יותר. והנה אני רואה רכב עומד בצד, תקוע. בעל הרכב עמד בחוץ, נשען על הרכב מסתכל בעיניים כלות על הרכבים שטסים ביעף וחולפים. היה נראה לי שאני מבחין בכמה ילדים ברכב. לבי לא נתן לי להמשיך לנסוע. האטתי וכשהגעתי אליו עצרתי. "שלום", אמרתי לו, הוא הסתכל עלי בחשדנות ולא ענה. "קרה משהו?", שאלתי, "אפשר לעזור?".

זיק של תקווה נדלק בעיניו. "כן, קרה", הוא ענה לי, "לא שמתי לב לאיתות שהדלק אוזל, כשהבחנתי בכך, קיוויתי שאצליח להגיע לתחנת הדלק הקרובה אבל היה כבר מאוחר מדי. עכשיו אני תקוע כאן, אין לי טיפה אחת של דלק כדי להתקדם".

הסתכלתי עליו, מאחורה ישבו שני ילדים יגעים ועייפים, "חכה כמה דקות", אמרתי לו, היה ברור לי שאני נחלץ  לעזרה, "אני נוסע לתחנת הדלק הקרובה ומביא לך דלק".

"באמת?", הוא שאל אותי, מסתכל עלי כאילו הבטחתי לו דלק תוצרת עצמית.

"כן", אמרתי לו, "מה נראה לך, שאני אשאיר אותך כאן לבד?".

"לא יודע", הוא אמר, "כבר חצי שעה שאני עומד כאן, רכבים טסים על פני ביעף, אף אחד לא חולם לעצור. ובדיוק אתה---".

החלפנו מספרי טלפון, ואחרי חצי שעה נוספת הגעתי חזרה עם גלון של דלק, עזרתי לו למלא את הרכב. ורציתי לחזור לרכבי ולהמשיך בנסיעה אבל הוא עצר אותי, נבוך קצת. "תגיד לי...", הוא אומר, משתתק, מתחיל מכוון אחר, "חשבתי שכל החרדים הם", הוא נבוך שוב, "אני גר בקיבוץ בארי, מכיר חרדים רק מהתקשורת, לא חשבתי שבדיוק יהודי חרדי יעזור לי", הוא מסתכל עלי נבוך, "טוב, לא משנה, תודה רבה שעזרת לי", אנחנו לוחצים ידיים ונפרדים. למחרת אני מתקשר לניר, שואל אותו אם הגיע הביתה בשלום, הוא מספר שכן ומודה לי שוב. ביום שישי אני מתקשר שוב, להגיד לו שבת שלום ולספר לו משהו נחמד על הפרשה.

מאז כל יום שישי אנחנו מדברים בטלפון, אני מספר לו סיפור קצר או פירוש מעניין על הפרשה, מאחלים אחד לשני שבת שלום וזהו.  הוא מופתע לגלות שאני חרדי נחמד, חי את החיים שלי ומכבד את שלו, ואין לי חלילה כוונות זדוניות להחזיר אותו בתשובה.

אולי הקשר הנעים הזה, והרוגע שלו ביחס אלי גורם לו להתלהב מההזמנה שלי, ולומר לי שכן, הם באמת רוצים לבוא אלי פעם אחת לשבת. מעניין אותם לראות מה זה שבת של חרדים, עליה הם שמעו עד כה, רק מהתקשורת.

האמת, שאחרי השיחה איתו אני קצת נלחץ, זרקתי את המשפט הזה בלי הרבה מחשבה ועכשיו אני צריך להתמודד עם התוצאות. הלכתי להתייעץ עם הרב חיים זאיד שליט"א מה לעשות. הוא הקשיב וביחד חשבנו—

השבת הקרובה היא שבת שחל בה ראש השנה, מה שאומר שזו שבת של תפילות ונמשכת יומיים, אין טעם להזמין יהודי לשבת, דווקא בשבת כזו. השבת שלאחר מכן היא שבת של עשרת ימי תשובה, ושבת אחר כך סוכות---

ואז שמחת תורה.

"תזמין אותם לשמחת תורה", מציע הרב, אני חושב על האפשרות, מה מתאים יותר מלהזמין יהודי לשמחת תורה? שיראה איך רוקדים עם התורה ושרים איתה. הילדים שלו יקבלו ממתקים בבית הכנסת, נראה לי מושלם, אבל אחרי דקה המושלמות הזו מתפוגגת.

"אני לא יכול להזמין לשמחת תורה!", אני אומר לרב, "הבטחתי לאבא שלי שגר בשדרות שאני אבוא להיות אתו בשמחת תורה".

הרב מוצא פתרון גם לזה, "תזמין גם את אבא שלך אליך", הוא אומר לי.

ניר שומע על ההצעה לבוא לשבת שהיא גם שמחת תורה. אני מתאר לו קצת את שמחת תורה בבית הכנסת שלנו והוא מתלהב ממש, מבטיח שיבוא. גם אבא שלי מוכן להגיע אלינו במקום שנגיע אליו ונראה שהכל מושלם ממש.

בערב שמחת תורה מגיעים אבא שלי וניר. ניר מבטיח לשמור את השבת, הוא מנתק את המכשירים, מגיע איתנו לבית הכנסת, רוקד עם התורה, שר, אוכל את כל הסעודות, נהנה מכל שניה.

רק במוצאי שבת מתחילות לזרום בשורות איוב. בקיבוץ בארי סיפור הזוועה עדיין בעיצומו, עדיין מסתובבים ערבים ארורים, זורעים הרס, חורבן ואסון. בזמן שהפורעים השתוללו ברחובות הקיבוץ שלו, כמו חיות רעות ועשו בו שמות, הוא ישב אצלנו, בבית הכנסת, נהנה מכל רגע. גם אבא שלי מקבל שיחת טלפון נרגשת מאחד החברים שלו, שיישאר בינתיים, שלא יחזור הביתה, בעצם, אין לו בית לחזור אליו. אבא שלי גר בדיוק מול תחנת המשטרה בשדרות, מקום שהמחבלים הארורים השתלטו עליו ובסופו של דבר מוטטו אותו--- גם מהבית של אבא לא נשאר הרבה. מבהיל לחשוב מה היה קורה אם הוא היה בבית שלו, אם ניר היה בבית שלו.

בני קיבוץ בארי מפונים, גם ניר ומשפחתו, "כשהבאת לי דלק חשבתי שעשית אתי חסד עצום", הוא אמר לי בדמעות, "עדיין לא ידעתי שתציל את החיים שלי, של הילדים שלי". אני מקבל את תודתו בשתיקה. לא אומר לו את מה שאני חושב, יום יבוא והוא יבין שזה לא הייתי אני, השבת שבחר לשמור, התורה שרקד איתה, הצילו לו את החיים.

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים", חלק שני. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.