פרשת פקודי: המסע הבלתי מוגדר של התחש. בשביל מה בכלל צריך אותו?

בפרשת תרומה קורא משה לעם ישראל להעביר אליו תרומות של חומרי גלם מגוונים לצורך בניית המשכן. כחלק מרשימת החומרים הנדרשים מופיעים: "עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים" (שמות ל"ה, ז'). ואכן, פרשתנו מציינת שבני ישראל הכינו את הכל, גם את עורות התחשים: "וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ" (ל"ט, ל"ד).

בעוד שיש לנו מושג מה הם אילים ומה הם עצי שיטים (גם אם הזיהוי לאו דווקא מדויק), המושג "עורות תחשים" נותר בגדר תעלומה.

מה עשו עם אותם עורות תחשים?

בעת המסע של בני ישראל במדבר, וכשהם העתיקו את מקומם מחניה אחת לחניה שניה, כלי המשכן כוסו בכמה סוגי כיסויים, באמצעות בדים מיוחדים שהוכנו למטרה זו.

לפני המסע, הכהנים באו אל אהל מועד וכיסו את כלי המשכן, ולאחר מכן הלויים בני קהת נטלו את כלי המשכן בעודם מכוסים. אסור היה להם לראות את כלי המשכן.

לכל כלי ייחדה התורה כיסוי משלו. יש כלי המכוסה בבגד תכלת ויש המכוסה בארגמן, אבל הכיסוי העליון והנראה לעין תמיד היה מכסה עור תחש, למעט ארון הברית, שהכיסוי העליון שלו היה בגד כליל תכלת, ומתחתיו התחש.

חכמים עוסקים בשאלת זהותו של התחש.

יש הסוברים שכלל אין זה מין של חיה, אלא סוג של צבע שבו צבעו את העורות (תלמוד ירושלמי שבת יז ע"א), אולם לרוב השיטות תחש הוא סוג של חיה.

התלמוד (שבת כח ע"א וע"ב) דן בשאלה האם התחש היה חיה טהורה או טמאה, והוא כותב כך: "אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא. וקרן אחת הייתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז". רבי יוסף שם מוסיף שהתחש היה מרובה בגוונים וססגוני, ולכן תרגום אונקלוס מתרגם את המילה "תחש" – "ססגונא" (עיין רש"י שמות כ"ה, ה' - "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה").

בעל הטורים (שמות כ"ו, י"ד) כותב שהמילה "תחש" היא בגימטריה "שָׂש גונים".

רבנו בחיי (בראשית פרק ג') כותב, שעור התחש היה מעין בגד העור שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם וחווה: "וַיַּעַשׂ השם אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם - על דרך הפשט, עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור, יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד, כי היה כבודם לכלימה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערווה בלבד. ואולי היה העור הזה עור תחש שהיה בימי משה, נברא לשעתו לכבודם שיתכסו בו, והיה כעין אותו עור תחש שהיה בימי משה שנברא לשעתו לכסות בו הארון וכליו ונגנז אחר כך, והיו בו צבעים ומיני גוונים הרבה, וכמו שתרגם אונקלוס "ססגונא" ששש בגוונין הרבה".

בפרשת תרומה כותב רבנו בחיי: "ועורות תחשים - כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר, לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקדוש ברוך הוא, לקחת מהם עורותיהם שהיו מצוירים בציור נפלא ומעולה, ואחר כך נתעלמו".

המסקנה היא שהתחש היה משהו נדיר ובעל צבעים מרהיבים.

השאלה הנשאלת היא, מדוע רוצה הקדוש ברוך הוא שדווקא עור התחש ישמש את כלי המשכן בעת המסע, ודווקא כשהמשכן כביכול לא "בתפקיד"? למה היה צורך בכיסוי יקר וייחודי כל כך לזמן המסע? לכאורה בשביל המסע מספיק כל כיסוי שהוא, העיקר שיהיה חזק ויגן כראוי מפני השמש ואבק הדרכים, מדוע התורה רוצה שיהיה למסע כיסוי ססגוני, מרובה גוונים ויקר, עד כדי כך שיש דעות שזה הבגד של אדם הראשון, או שזו חיה שנוצרה רק לשעתה?

מה הרעיון הטמון מאחורי זה?

שמעתי תשובה נפלאה (שמעתי מהרב דויד שטרן, רב קהילת "אהל משה" בלונדון).

לאורך כל הפרשות העוסקות בבניית המשכן, ראינו שהמשכן מרמז גם על משכנו הפרטי של האדם. האדם, כמשכן בשעתו, נוסע וחונה, נוסע וחונה. אדם "מתפרק" ובונה את עצמו מחדש, מתפרק שוב ונבנה שוב.

מדרש תנחומא כותב (י"א) "שכל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום. רבי חנינא אומר שלוש פעמים בכל יום".

גם עובדה זו מלמדת את האדם היהודי: "שגם אם עמל ומתייגע לבנות את משכנו ולאחר מכן נכשל ונפל לגמרי וכל בניינו התפרק, אל יתייאש, אלא יתנער מיד וישוב ויבנהו. ואסור ליהודי ליפול ברוחו. ואפילו לאחר ירידה שכזו שבנה את מקדשו ונתפרק לגמרי עליו לחזור שוב ולבנותו... ועניין שתי פעמים בכל יום מרומז לבוקר ולערב, לעיתים המאירים ולעיתים החשכים" ("נתיבות שלום", פקודי).

ככה נבנה מקדש האדם.

וכאן יש הבנה חשובה – המרכיב העיקרי של חיי האדם הוא המסע עצמו. חיי האדם הם מסע תמידי. אדם כמעט שלא "חונה". פעמים שהאדם מרגיש "מפורק", שבור ורצוץ. מגיעה התורה ואומרת, שדווקא במסע יש לשים את הכיסוי היפה ביותר.

המסר הוא חשוב מאוד: אם אדם שואל את עצמו, מהו הרגע שאותו צריך לפאר? התשובה היא – את הרגע הזה! את ה"עכשיו". אדם עלול לטעות במחשבתו, ש"הרגע היפה" בחיים שלו עדיין לא הגיע, והוא יהיה כשהוא יגיע ליעד מסוים, לשלב מסוים בחייו, אחרי הלימודים, אחרי החתונה, אחרי נישואי הילדים, בפנסיה וכדומה. זה לא נכון! המסע עצמו הוא הרגע הכי "מפואר".

יש משמעות למסע עצמו. יש משמעות לאתגרים. אנחנו צריכים "ליפות ולעטוף" את הרגע הזה על שלל אתגריו, ואת המסע עצמו, בעטיפות הכי יפות, כי אלו החיים. החיים הם מסע ועוד מסע. אנחנו צריכים לחפש את היופי וריבוי הגוונים בכל מסע.

ראינו שרבנו בחיי סובר שגם בגדי אדם הראשון נעשו מעור תחש. הדבר מרמז שהקדוש ברוך הוא תופר לכל אדם את הבגדים והכיסויים המתאימים למידתו. כמו שאדם הראשון קיבל בגד והגנה בדיוק כפי מידתו, בעת שיצא מגן עדן ל"מסע חייו", כך גם כל אדם מקבל בגד, כיסוי והגנה המתאימים בדיוק למסע חייו האישי שלו.

גם עצם העובדה שחכמים לא מבינים בדיוק מה זה התחש, ואין ידוע אם התחש הוא מין חיה או מין בהמה והאם הוא טהור או טמא, ולדעות מסוימות בכלל לא חיה, זה רק מבטא ומחזק את האמור. מסע חייו של האדם הוא לא מוגדר, לא צפוי, מפתיע ומרובה בגוונים. בכל מצב עלינו לזכור שיש לנו הגנה אלוקית וזו הסיבה שיש לפאר וליקר כל רגע.

פרשת "פקודי" נקראת במהלך חודש אדר, שיש להרבות בו בשמחה. אם נתחזק בידיעה זו, אין ספק שנרבה בשמחה.