השיפוטיות - אם כל חטאת

ישבנו שם, בבית המלון, כמה מפונים מקריית שמונה, וכל אחד נתן את הפרשנות שלו לאירועי הטבח המזעזע ביום שמחת תורה. "איך הם רקדו שם במסיבה מול הפסל", הזדעזע אחד הנוכחים, "במקום ללכת לבית הכנסת, זה מה שעשו. פלא שזה הוליד חרון אף מהשמיים? פלא שדווקא הם נפגעו?". אולי הם בגדר תינוקות שנשבו, הערתי, אבל הבחור הנוסף שישב איתנו שלל את הטענה מכל וכל. "שמעתי שאי אפשר לשפוט אותם ואת הקיבוצניקים כהרוגי מלכות", חרץ, "כי זה לא שהם הלכו להילחם. וחוץ מזה, היום כל חילוני פוגש ביהדות כמה פעמים בחיים. אנשים יודעים שצריכים לשמור תורה ומצוות, אי אפשר לברוח מזה. הם לא תינוקות שנשבו".

הקטע הזה כבר הקפיץ אותי. "אם אתם בקיאים כל כך בחשבונות שמיים, אולי תוכלו להסביר לי למה דווקא החיילים שנהרגו – נהרגו? למה דווקא אנחנו, תושבי הצפון, מפונים מהבתים שלנו במשך חודשים רבים?", שאלתי. "ברור שיש חשבונות שמיים, וברור שהקב"ה מוביל את הכל, אבל בואו לא נתיימר לדעת את כל החשבונות לפרטי פרטים. גם לי היה מאוד לא נעים לראות את הפסל הטמא הזה במסיבה, אבל כשאתם מדברים עליו – הסאב-טקסט הוא בעצם 'מגיע להם' באופן גורף. למה לא לראות את הדברים עם קצת יותר חמלה והבנה שהיו שם גם אנשים אבודים עם נשמות פצועות? זו היתה גזירה על כל עם ישראל, לאו דווקא רק עליהם".

אם השיח הזה היה מתקיים לפני 5 שנים ומעלה, לא נעים לומר – כנראה גם אני הייתי מפגין בקיאות מרשימה בחשבונות שמיים, ומנתח מה קרה למי שקרה. השיפוטיות תמיד היתה חלק אינטגרלי ממני. לא פלא שהייתי מבקר מוזיקה במשך שנים ארוכות במגזין "רייטינג". פעם, כשכתבתי במקומון ביקורות טלוויזיה, מוזיקה וספרים, הכתרתי את עצמי בנוסף בתואר "מבקר מסעדות" (האמת היא שבעיקר כדי לקבל הזמנות למסעדות בחינם, אבל נניח לזה כרגע). ובכלל, הייתי ביקורתי מאז ומתמיד. כשהייתי מסורתי חשבתי שהדתיים מגזימים, כשחזרתי בתשובה הייתי בטוח שהחילונים חיים בסרט, וגם בחינוך הילדים הייתי בטוח שהשיטה שלי הכי נכונה, הכי חכמה, וגם קצת האשמתי בסתר לבי אנשים שהילדים שלהם לא ממש הלכו בתלם. לי זה לא יקרה, חשבתי.

הכותרת של הטור הזה מסתובבת לי בראש כבר תקופה ארוכה. אנחנו אלופים בלשפוט אחרים, אבל לא את עצמנו. ממרום 44 שנותי עברתי מספיק מקרים עם אנשים שבהתחלה שפטתי, עד שבמקרה או שלא במקרה גיליתי פיסות נוספות מפאזל חייהם – והתמונה הסתדרה והתבהרה עוד יותר. מאז אני משתדל להתייחס כמה שפחות באופן שיפוטי לסיטואציות שבעבר היו מוציאות ממני נחרצות וזעם קדוש.

לא מזמן נפגשתי עם מכר (לא דתי), שהסביר לי בידענות שלדעתו הקיבוצניקים של פעם היו מעורבים בחטיפות ילדי תימן, ולכן היום הם בעצמם חטופים. דברי האיוולת האלה פשוט צמררו אותי. מהיכן הוא בטוח כל כך שדווקא החטופים היו קשורים באופן כזה או אחר לפרשת ילדי תימן? ובכלל, מאיפה הרעיון המוזר הזה? מובן שהשיפוטיות הזו לא מתחילה ונגמרת שם. היא קיימת באולפני הטלוויזיה, ברשתות החברתיות הרעילות, בתוכניות פוליטיות ברדיו. כולם יודעים, כולם מבינים, כולם יודעים את התורה כולה. יש עומס בדעות ואג'נדות – והכל בא ממקום של "אני טוב יותר, אני חכם יותר, אני צודק יותר".

אם אותו אדם שמסביר למה הנרצחים בטבח נרצחו, היה נולד בעצמו בסביבה שלהם, סופג את האנטי לדת, עובר את מכבש שטיפת המוח התקשורתית והחברתית כלפי כל דבר שריח יהודי נודף ממנו, ומקבל משמיים את כוחות הנפש והתבונה שהם קיבלו – מי ערב שהוא לא היה נראה בדיוק כמותם? ובכלל, למה לשפוט אחרים כשאין לנו אפילו הבנה של 5% מכלל כוחות הנפש שלהם, המקום שממנו נחצבה נשמתם, הניסיונות שלהם בחיים וכן הלאה? אני רוצה להאמין שהייתי בוחר בטוב, אבל כידוע – אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. רבים מדקלמים את זה כסיסמה נחמדה, אבל רחוקים מאוד מהמימוש שלה בפועל.

ויובהר: מובן שיש בסופו של דבר בחירה בין הטוב לרע. אי אפשר לומר על סוחר סמים שהוא אנוס ושאי אפשר לשפוט אותו; אי אפשר לומר על מחבל שהוא בסך הכל נולד ככה, והפך למפלצת רק בגלל גורמים סביבתיים; וקשה מאוד לומר על כל הגורמים הרדיקליים שפועלים נגד היהדות מתוכנו, שהם "בסך הכל" רוצים דמוקרטיה ושלום. מובן שאני נגד כל מה שהם מייצגים, וסולד מהם באופן הכי עמוק שאפשר. אבל מכאן ועד למתן פרשנות מנומקת לגבי חשבונות השמיים שלהם – יש מרחק. לא מתפקידי לשפוט אנשים אחרים. בוחן כליות ולב עושה את זה טוב יותר מכל אחד מאיתנו. רק לו יש היכולת להבין את התמונה במלואה, את סך הדברים שאדם עבר במהלך חייו, את הגלגולים הקודמים, את מה שבא לתקן כאן וגם את עוצמת הניסיונות שמקיפים אותו. לשבת רגל על רגל ולנתח תמונה מלאה בזמן שראיתי אולי 5% ממנה, זה במקרה הטוב מדומיין, ובמקרה הטוב פחות – חוטא לאמת. כשגדולי הדור מסבירים ומבארים, מובן שזה עניין אחר. אבל לא הגיוני שכל אדם יוכל להציג את הגרסה המלומדת שלו לחשבונות שמיים.

האדם היחיד שאותו אנחנו יכולים לשפוט באמת, הוא את עצמנו. במקום להאשים אחרים בכל הצרות של עם ישראל – עדיף בהרבה שכל אחד יבחן את מעשיו-שלו: האם אני טוב מספיק למשפחתי, למקום העבודה שלי, לשכני וכמובן לבורא עולם? האם אני קובע מספיק עתים לתורה? האם הקב"ה שמח במעשי? מה אני תורם לעולם ולסביבה?

במילים אחרות, עזבו אתכם משיפוטיות – השינוי יתחיל מתוכנו. גם זו לא רק סיסמה – זו האמת לאמיתה.