אפרת ברזל באה בסלקל. וזה עובר גם לילדים

"אמא, אבא, אני נוסעת עם שלוש חברות למקס סטוק של בני ברק להשלים אביזרים לתחפושת", היא ניגשה, מדלגת בצהלת העצמאות שלה.

"מה זה?", שאלתי באינסטינקט, "לאן את נוסעת? מה פתאום עד שם? זה רחוק, זה צריך אוטובוס, אין ברבי עקיבא מה שאתן צריכות? איך תגיעו לשם לבד? בשביל מה?".

היא הסתכלה ימינה ושמאלה, הסבירה שהחברות מהכיתה מכירות את האוטובוסים המתאימים. ממילא הן היו שם כולן יחד באזור לא מזמן כשהלכו ברינה לבריכה החדשה של בני ברק. ואז היא הפסיקה לרגע את נאום השכנוע, עם ברק בעיניים, והוסיפה ביטוי משפחתי שאני הגיתי באיזה יום שהיה מזמן. ביטוי שהפך כאן בבית שימושי ויעיל. כשהוא נאמר במבנה משפטי מתאים, הוא חוסך מלל של שעה של הסברים. אבל שהיא תשתמש בו? הקטנה הזו?

זה עשה לי כזו התפוצצות של צחוק, אהבה אליה, הקטנה הזו, ואישור מידי. "ברור, בובה, תלכי. תהני. ותקני לי שם גם איזה אף של ליצן".

על איזה ביטוי מדובר?

זה עמוק, אני אנסה להסביר. לאכול אותם כשהם לומדים אל תוך הוורידים, מציאויות, דקויות, של מילים ויכולת שימוש בהן בהקשה של סיטואציות אחרות בחיים, שעושות לך להבין – כמה הם מבינים.

הביטוי המשפחתי שלנו נאמר במקור בלשון נקבה, וכמובן ניתן להטיה גם בלשון זכר. במהלך השנים גם בעלי התחיל להשתמש בו, אבל המתיקות של הקטנה גרמה לי באותה "שניית מקס-סטוק" למסר ברור: נולד טור.

אני אניח כאן את הביטוי, ואסביר.

הביטוי נקרא: "באה בסלקל".

הרקע: אחרי שנים שאת, כאמא, נותנת את הטון שלך בבית, מסבירה באופן פורמלי או באופן פאסיבי, בשירים, בריקודים, במאכלים, בעיצוב, בתפיסת עולם, באמונה, בתפילות, בחול, בקודש, מחדירה הביתה העדפות וחיבות, בתוכם גם אהבה ללונדון. למשל. אהבה לילדות שלך, לחזרה למקורות, לדודות צדיקות אהובות, לרחובות עם מדרכות שאינן מסודרות כמו בישראל, ריבועים ריבועים, משתפת בזיכרונות ילדות, כן, ברמת פסי מדרכה, כי כשאת ילדה בת שש והפנים שלך קרובות בגובה לחיבורים של המדרכה, השונים במוניציפליות של אנגליה ממרצפות המדרכות של ישראל, ואת זוכרת איך כדי לקפוץ כילדה במשחק קלאס כשעברת, אז, לארץ חדשה, היית צריכה להתאמץ יותר.

ואת משתפת את הילדים בחוויות שלך. הפשוטות. כי זה נעים לך כשמקשיבים לך. וגם ככה הם מתרגלים לשתף אותך בחוויות שלהם.

ומגיע הרגע (אנחנו בהקדמה ליצירת הביטוי, כן?) -

ומגיע הרגע, אחרי שנים שאת לוקחת אותם, בחגיגיות אין קץ, לראות את הבית שלך באנגליה, את בית הספר, את המכולת. נסיעה מכוננת, לפני כעשור, שבה כולנו נסענו לבין הזמנים לשם.

התכוננו לנסיעה הזו שנים.

כמה הסברתי, וכמה לימדתי, וכמה מפות, והדרכות, ומאיפה הכניסות והיציאות, ואיפה צריך להיזהר, וממה להישמר.

זהו.

עכשיו קופצים עם השנים.

והימים. החולפים.

הילדים קולטים את המסרים שלך. רדאר הלב עובד.

בשנים האחרונות, כשאנחנו המשכנו לנסוע לבקר את המשפחה באנגליה, אני כבר לא אחראית.

לא אחראית ברמות מדאיגות.

זה הולך ככה: הם מחליטים, שם למעלה, הילדים ובעלי, בהנהלת עצמם, על תאריך.

מזמינים כרטיסים. אין לי מושג באיזו חברה ואיזה מבצע.

הם מחליטים על הכל. על הלינה, על הקרבה לבית הכנסת, על סעודות שבת, על לחמניות של בוקר.

ביום הטיסה, אני מגיעה.

אין לי מושג אם הדרכונים בתוקף, לאיזה שער צריך לגשת כשהרמקול בשדה מודיע ללכת לכוון הגייט. עוד שנייה אני גם מידרדרת ליעד הטיסה, "לאן אמרתם שנוסעים?".

יואו, איך אני נהנית מהחופשים שהם מארגנים.

כשהתחלתי להבין, אי אז, לפני שנים, שהם, את העבודה קלטו ויודעים, הכרזתי בקול אוהב: "אני באה בסלקל".

זה אומר המון.

זה אומר: יש לי נחת מכם. קלטתם אותי. אני סומכת עליכם. אתם תשמרו עלי, ולא אני עליכם. יש בכם את כל הכישורים. טוב לי, לא משנה לי איפה אני, העיקר שאני אתכם. אני מרוצה מכם. רוחנית וגשמית. נתתי לכם את כל מה שהיה בי לתת, עכשיו תורכם. באה בסלקל. עטופה ובטוחה. נחה במחשבות, כמו תינוק, סומכת על כל צעד שלכם.

בברכה, אמא שלכם.

אז כשהקטנה ענתה לי על שאלת המקס סטוק המקומי שלה, "אני באה בסלקל", לא היה צריך יותר. זה אומר: החברות שלי מכירות את קווי האוטובוס, אני מצטרפת כנופשת, ראש קטן, הכל טוב, אין לי צורך במקרה הזה לקחת שום התערבות או אחריות. נטו הנאה. באה בסלקל, שקטה, מרוצה, מחייכת.

כי כשאת נותנת את כל מה שיש בך לילדים באהבה,

ומעבירה להם מסרים ברורים, ודאי מסרים רוחניים וקדושים, והם מחזירים לך באותה מטבע לשונית, התנהגותית, תפיסתית, זה עושה בך נחת יהודית. אמיתית.