"קראת להם? הם ראו איך הוא נשכב על הרצפה? איך הוא צורח?"

קיבלנו מכתב מביטוח לאומי.

אנחנו פותחים בסקרנות. מזמינים אותנו לוועדה רפואית ליונתן, בשביל לקבוע לו קצבה.

המכתב ארוך ארוך, מפורטים בו כל התנאים והאפשרויות ואנחנו לא מבינים כלום. חדשים במועדון. ניסינו להתייעץ עם אדם שאמור להבין בזה ולהגיד לנו האם כדאי לקחת איזו חברה שתעזור לנו, הבאנו לו את התיק הרפואי של יונתן, הוא עבר עליו ואמר בקול מלא ביטחון: "תיגשו לבד, אתם מקבלים קצבה של מאה אחוז בלי מאמץ בכלל".

הקשבנו לו. היינו מוכנים ללכת לבד.

הוועדה קבעה לשתיים בצהריים. ביקשנו מאחותי שתיקח את נועה, יעל ואבי מהצהרונים ומהמעון, והיינו שקטים לגבי הילדים בבית.

יונתן היה קצת נסער. קיווינו שזה יפעל לטובתו בביטוח לאומי, אם כבר יש בושות בחוץ והתמודדות לא פשוטה, שנהיה מתוגמלים עליה מעט, לא?

היינו תמימים. ועוד איך.

הגענו לביטוח לאומי. יונתן רץ מצד לצד, חסר שקט, והמתח שלנו השפיע עליו גם כן. חצי שעה של סיוט עברה עלינו בהמתנה מורטת עצבים. והנה, תורנו הגיע.

"שלום, יונתן. מה שלומך?".

יונת מחייך. רגוע.

היה שם שלושה רופאים, כך נראה לי. אולי אחת מהם היתה אחות. הם שאלו שאלות על יונתן, ובמקביל האחות הביאה ליונתן דפי ציור ומדבקות ששנואות עליו. הוא לא מסתדר איתן בכלל. חשבתי לעצמי – הנה גל נוסף של התפרצות משחר לפתחנו עקב המדבקות המסיטות האלו. אך מאומה. שקט, דממה.

יוסי עונה ומתאר להם את מצבו של יונתן בבית ואת מצבנו אנו – רודפים אחריו, שומרים עליו, הוא לא רגוע בכלל. הוספתי אני ותיארתי את התפרצויות הזעם התכופות והבלתי נשלטות, המאיימות והכל כך לא צפויות.

הרבה דקות של דיבורים נגדעות במבט מזלזל של אי אמון. הרופא מביט בנו וביונתן, ואומר: "הוא דווקא רגוע כרגע, אולי יש אי אילו קשיים, אך ודאי לא כמו שאתם מתארים. אתם מדמיינים ומנפחים מעבר לפרופורציות".

הלב מתכווץ. אנחנו מדמיינים? מנפחים?

והוא מיד עובר לשלב הבא.

בשלב הבא ניגשת האחות ליונתן, ומקשת ממנו לעלות למיטה.

"יונתן, חמוד בוא נעלה למיטה, בסדר? בוא נראה איך אתה עולה לבד, אתה כבר גדול".

יונתן ניגש למיטה, ובאצבעותיו החלשות מנסה להחזיק במיטה ולעלות. האחות עוזרת לו. "יופי, אתה מצליח לבד ממש!".

ממש. ממש לבד. ממש.

ואז צריך להתפשט ולהתלבש, כדי לראות עם יונתן צריך עזרה.

"יופי, יונתן, אם אתה מצליח להוריד את השרוול אתה מקבל ממני סוכריה", והיא עוזרת לו כך למשוך. "יופי, יופי, אתה מצליח לבד".

ממש.

אני מתפלצת לי בתוך תוכי.

בא לי לברוח.

לאחר עזרת האחות גם בחליצת נעליים ובנעילתן לבד-לבד, מגיע רגע הסיכום.

אני מנסה להוסיף על המצב שקורה בבית, מסבירה שאף פעם יונתן לא ישב ככה רגוע, ואני מציעה: "אולי תבואו אלי אחרי הצהריים, ואז הוא יהיה רגוע. לא תצטרכו לממן לו קצבה...", אני מציעה להם בתסכול.

מקבלת מבט מזלזל וחוסר אמון.

איך? איך למען השם הילד הזה יושב בחדר למעלה מארבעים דקות, רגוע ונינוח, מקשקש ומדביק, דברים ששנואים עליו כל כך? איך? איך הילד הזה, הבטיחו לו סוכריה והוא לא מתפוצץ מזה, כרגיל? איך? הוא שונא סוכריות וכל מאכל דביק. זה מפוצץ אותו!

הרופא נינוח, רגוע, גאה בעצמו. רושם מה שרושם, מסכם מה שמסכם ,ואומר ביהירות: "להתראות, יונתן, אתה ילד טוב, תמשיך ככה".

איך שאנחנו יוצאים מפתח הדלת – יונתן נשכב על הרצפה ומתחיל לצרוח ולהשתולל, מכה ברצפה באגרופים קפוצים, דופק את ראשו ברצפה ופורק הכל הכל.

אני רצה חזרה לחדר, עוד לא נכנסו הבאים אחרינו, וקוראת לרופא: "בוא, תראה עכשיו את הילד שלי".

הרופא מסתכל עלי, שומע את הצרחות. בטוח. ואומר לי באדישות: "מאוחר מידי".

יונתן לא רגוע, אנשים וממתינים באים ומנסים להרגיע. יונתן צורח ביתר עוז, ואנחנו במרכזו של  אירוע בלתי מתוכנן, רב נפגעים מנעליו, צרחותיו, שריטותיו ומכותיו של יונתן.

אבל, מאוחר מידי.

בחוסר ברירה יוסי מניף את יונתן למעלה, ומחזיק אותו חזק כדי שלא יכה אנשים נוספים ולא ינשוך את עצמו. הוא עוטף לו ידיים ורגליים בידיו הגדולות, ומתקדם לעבר היציאה.

"אדוני, תראה איך אתה מחזיק את הילד שלך, הוא צורח וכואב לו".

יוסי לא מתייחס. הוא ממשיך.

אנשים מסובבים על הרקה ומנסים לדבר אלי: "גברת, תגידי לבעלך, תראי מה הוא עושה לילד".

גם אני כבר לא מתייחסת, מתעלמת. לא שמעתי.

מתקדמים לאוטו החונה מעט רחוק מהמקום. יונתן עוד צורח, מוחזק ומוגן ואנחנו חשופים לחיציהם השנונים של האנשים. מילים. מילים כואבות ומאשימות שנכנסות לנו ישר לתוך הלב, כמו חץ משונן וקורע את הלב.

הגענו לאוטו סופסוף. אנחנו קושרים את יונתן. באוטו ובשקט הוא נרגע מעט, ומוכן לאכול משהו, ביסקוויט או סנדוויץ', מה שיש בשקית. הבאנו לו גם בקבוק שתיה. עכשיו יהיה קצת שקט.

יוסי הסתכל עלי מותש, ושאל בתקווה: "נכנסת לקרוא להם? הם ראן איך נשכב על הרצפה?". מבטו המקווה העמיק את תסכולי.

השפלתי את העיניים ועניתי בשקט: "קראתי להם. הם אמרו שכבר מאוחר מידי".

והדמעות האלו, שכל כך הרבה זמן עמדו בגרון בגבורה, כל כך הרבה זמן לא עשיתי בהן שימוש חיצוני, פרצו ועלו בלי שליטה. נהרות של דמעות עצובות, פגועות, עלובות.

דמעות שלי ושל יוסי.

ושל הבקבוק שהפך יונתן.