"אני לא יכול יותר. לא יכול לשמוע על המלחמה"

"אני לא יכול יותר. לא יכול", הוא אומר, והפנים שלו חיוורות.

"הם כל הזמן שואלים איפה שירתי ומה עשיתי, ואם הייתי בעזה, ומתי הגעתי לנפאל. ומה אני אספר להם? שהתחבאתי אצלכם בבית כמו נמושה?".

 הלב שלי יוצא אליו.

 אני הרי יודעת אלו תהליכים הוא עובר עם עצמו, ואיזה אמיץ וגיבור הוא.

אורי הוא בחור גבוה, עם תלתלי פחם עד הכתפיים.

הוא מנגן מדהים, ויש לו ידע נרחב בכל תחום שהוא. תמיד במרכז העניינים, כלומר, הוא היה במרכז העניינים.

עד לשמחת תורה.

כשרק הגיעו הידיעות הראשוניות, הכל היה מבלבל ומפחיד כל כך. היינו  צריכים לדאוג לטיסות דחופות לחבר'ה, כדי שיספיקו להגיע בזמן למערך הלחימה, ובד בבד נדרשנו לבשר בשורות איוב להרבה מהישראלים שהיו אצלנו, כך שאורי נבלע בין כולם.

רק בלילה קלטנו שלא ראינו אותו הרבה זמן.

מצאנו אותו בקומה השנייה, במתחם הגדול של שמירת חפצים, מצונף כולו בין התרמילים הגדולים "אני לא יכול יותר לשמוע את הדיבורים האלה", הוא אמר לנו, וכשהסתכלנו על הפנים שלו נראה היה שהזדקן בבת אחת בכמה שנים. "זה מחזיר אותי אחורה. זה קשה לי מדי".

ואז הוא סיפר לנו על הלחימה שבה השתתף.

* * *

זה היה במבצע צוק איתן.

התותחים רעמו, והאש לא פסקה לרגע. אורי הרגיש שהוא עדיין קצת ילד. רק בן 19 היה כשראה את כל החברים שלו נשרפים בטנק. העור שלהם התקלף מעל גופם, והוא, היחיד ששרד, לא הפסיק לצרוח. כשהסתיים המבצע הוא הוגדר פוסט טראומטי והשתתף בטיפולים שקיבל מטעם הצבא, אבל הוא עדיין נמצא שם.

בתוך הטנק.

גם כשהוא מטפס על ההימלאיה , גם כשהוא מנגן בגיטרה לחבר'ה בבית חב"ד קטמנדו, הוא עדיין שם.

הוא רק יודע להסתיר את זה יפה יפה...

בלילות זה מתפרץ, ואז זה הכי קשה. כשהוא קם בבוקר, הסדינים תמיד רטובים מזיעה ומבכי.

* * *

ועכשיו מלחמה.

וכולם מדברים על עזה, ועל בתים שנשרפים בעוטף.

הפצעים נפתחים כולם, והוא יכול ממש להריח את ריח השריפה שבטנק.

לארץ הוא לא היה מוכן לחזור בשום פנים ואופן. "אני לא מסוגל לשמוע אזעקות", הוא אמר, "הרעש של הטילים יהרוג אותי!".

הוא גם הסביר שהוא לא מסוגל לראות בחורים בני גילו לובשים שוב את מדי הזית ויוצאים אל הקרב.

הרי לא כולם יחזרו.

הוא כבר יודע איך זה.

הבנו מיד שיש כאן סיפור של פיקוח נפש. כפשוטו.

שיתפנו את ההורים של אורי והתייעצנו איתם.

בעצה אחת עם המטפל שלו הוחלט שהוא יישאר אצלנו. השתדלנו לתת לו כל הזמן תפקידים בבית חב"ד, כדי שירגיש יעיל וחיוני בתקופה הזו.

אורי לא היה מסוגל לשמוע חדשות, ולכל אחד שהגיע מהארץ ודיבר על המלחמה, רמזנו שיעשה זאת רחוק מאורי.

כי זה קשה לו...

היו כאלה שהרימו גבה על השהות שלו אצלנו. שאלו מדוע הוא לא מתגייס למילואים בשעה כזו, אבל זו היתה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא החשוב של הלומי קרב.

פתאום הבנו עד כמה ההבנה שלנו לוקה בחסר.

* * *

בחודש האחרון הוא החליט להתחיל ולדבר בפני כולם. לספר את הסיפור שלו.

מגיעים אלינו עכשיו לנפאל כאלה שהיו בשירות מילואים ממושך בדרום, ולפני שיעלו צפונה, מנצלים את השבועות האלה כדי להתרענן. אורי החליט להעלות את המודעות עוד יותר.

"זה לא רק כדי שיפסיקו לשאול אותי", הוא מסביר לחזקי ולי ומניע את תלתליו מצד לצד,

 "אלא כדי שילכו לטפל בעצמם כמה שיותר מהר!".

הוא מצביע לנו על חבר'ה שהוא רואה להם בעיניים שהם צריכים עזרה, רק לא מבינים את זה עדיין. משיחה לשיחה קומתו זקופה יותר. החיוך שב לפניו.

הוא מרגיש שהוא עושה שליחות גדולה.

לאחרונה הוא כבר מתחיל לדבר על חזרה לארץ. שם ימשיך לסייע למי שהמלחמה שרטה בנפשו.

אנחנו גאים בו כל כך, באורי.

 ובכל ה"אורים" שמסתובבים בנינו.

מתוך כל השברים כולם - עוד נקום בעזרת השם.

 ובגדול.