סבסטיאן התגבר על הסרטן, התנדב למילואים ונהרג בעזה

בבית העלמין הצבאי בנהריה יובא היום (רביעי) למנוחות רס"ב סבסטיאן איון, בן 51, שנהרג אתמול בקרב במרחב בית החולים שיפא בעזה.

בשנתיים האחרונות התמודד איון עם מחלת הסרטן והצליח להחלים ממנה, ולמרות זאת בחר להתנדב למילואים עם פרוץ המלחמה. "אין לנו בית אחר ואין לנו אפשרות להפסיד, חייבים לנצח", כתב ב-27 בינואר בעמוד הפייסבוק שלו, בטרם החל את שירות המילואים שלו.

יהודה ראובני, חבר קרוב של סבסטיאן, סיפר: "הוא גרוש ואב לילדים, הילדים וגרושתו גרים בקריות. הוא היה אבא מדהים וחבר עוד יותר מדהים. איש עם לב וחיוך ורצון לעזור. נכון שאומרים את זה על כולם, אבל הוא היה חריג בקטע הזה. הוא עלה מארגנטינה לישראל. השם שלו בתעודת זהות זה סבסטיאן, אבל כולם קראו לו 'סבי'. אני עדיין לא מעכל שהוא איננו".

על התנדבותו למילואים סיפר: "הקטע של הצבא היה אצלו בדם. הוא התנדב במשך שנים. הוא היה הרבה מעל גיל המילואים והוא תמיד התנדב למילואים. זה מישהו שאהב את המדינה ברמות שאי-אפשר להסביר. הוא ניצח את הסרטן. הוא היה חולה והצליח להתגבר על זה. למרות שהוא החלים מסרטן ולמרות גילו הוא התנדב למילואים במלחמה. זה הבן-אדם. אדם מסוג אחר לגמרי".

אלחי פיין, אחד ממפקדיו של איון, כתב עליו בפייסבוק: "כמה עצוב! סבסטיאן איון (סֵבִּי) אחד הלוחמים הכי טובים שהיו לי. איש מעשה ותמיד במרכז החבורה. זכיתי להיות איתו בלבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן. תנחומים למשפחתו ולשאר הצוות הוותיק".

דוד בראון, ששירת עם איון במילואים, הוסיף: "במהלך המילואים פגשנו לא מעט תופעות. אין ספק שצוות אייזנר היתה אחת מהן. חבורה של אאוטסיידרים בחפ"ק של הסמח"ט - שלום אייזנר. חבר'ה שלא ממש שייכים לאף גדוד, אבל נמצאים בכל מקום בו החטיבה נמצאת. חבורה צפופה שאפילו ארגנה לעצמה שלט אותו תלו בפתח של הדירות בהן שהינו. 'המיוחדים של אייזנר'. רביעיית האמרים שמופיעה ונעלמת, בכל מקום כל הזמן. ועליהם מפקד האחד והיחיד - סבי".

"המפגש הראשון שלי איתו היה בכלל בקשר. וזה קטע, כי לסבי היה קול צרוד כזה. צרוד כל כך שכשאתה שומע אותו בהתחלה אתה לא מבין, אבל אז מהר מאוד זו הופכת להיות מעין חתימת איכות שאי אפשר להתבלבל בה. ובכל פעם ששמעתי אותו בקשר מאז, ישר הייתי מתמלא בעוד טיפה של וודאות, ועוד מתיחה קטנה של החיוך. כי סבי היה מקצוען, וצוות אייזנר בפיקודו הגיע תמיד לאן שצריך מתי שצריך. מוכנים לפקודות. ולא משנה אם זה לפנות פצועים, או לאסוף אמש"ט. אם זה להוביל פנימה שיירות לוגיסטיות או לוחמי שלדג. תמיד פקודות עבור. תמיד  - מה צריך, אין בעיה. ותמיד תמיד עם חיוך ורוח טובה. כי סבי היה האיש הזה, שאפשר לסמוך עליו. צה"ל איבד לוחם נדיר ומהמעט שהכרתי, עם ישראל איבד איש נדיר אפילו יותר".