אפרת ברזל: לא רוצה לשנות את המציאות. רוצה לשנות את הקיבעון התפיסתי שלי

הזמן ההוא היה חמש עשרה שנים אחורה מכאן.

הערב היה פורים.

אני הייתי לפני לידה שביעית, עם שאלה רפואית שרק ר' חיים זצוק"ל יכול היה לענות עליה.

הייתי אצל שש דעות רפואיות שונות, רק כדי לבדוק, ליתר ביטחון. דעה ראשונה. דעה שניה, דעה חמישית, שתמיד החזירו אותי למה שהרופא הראשון אמר.

אבל עדיין לא היה לי מרגוע.

אנחנו, הבנות, לפעמים, עד שהרופא לא אומר לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצות לשמוע, אנחנו לא שוקטות, לא משנה לנו כמה זה יעלה, ולאן צריך הפעם לנסוע, כמה נחכה בתור.

פרופ' דוליצקי, הרופא, שאני תמיד מזכירה בהרצאות, ראה את מצוקת קבלת ההחלטה שלי, הסתכל עלי ברחמים ואמר, "למה שלא תעשי את מה שאשתי עושה, כשקשה לה להחליט על דברים חשובים בחיים?".

מה אשתו עושה, חשבתי בלבי, וכמה זה קשור לתפיסת החיים שלי?

"מה אשתך עושה?", שאלתי.

"יש לה בבני ברק רבנית אחת, היא הולכת דרכה, לשאול את בעלה של הרבנית, ולפי התשובה שלו, פועלת".

גירדתי באיטיות את הקצה של גבה שמאל.

"איזה רבנית?", שאלתי, "מה רב?".

"קוראים לה הרבנית קן, קנייב...".

"קניבסקי?".

"כן", הוא אמר, "כן, כן, קניבסקי".

חייכתי, שתקתי, השתתקתי. האם אני צריכה שמישהו מבחוץ יזכיר לי כמה אי אפשר לזוז נכון בעולם בלי שאלה לרב חיים?

מה קורה לי?

"אאהה", אמרתי. "תודה", הוספתי, ורצתי למחרת לבית ברחוב רשב"ם.

פורים. חגיגי.

בתהליכי הטרום תפילות וההכנות שלי עם עצמי לתינוק הזה בכלל, וליום התפילה הגדול של פורים בפרט, ביקשתי מבורא עולם שיהפוך לי עם כוח המהפך של היום הזה, שיהפוך לי את התפיסה.

העקשנות שלי על תהליך רפואי כזה או אחר, הטריפה אותי. כי הרופאים לא אמרו מה שאני רציתי לשמוע. וכמה שלא שכנעתי את עצמי שאני יודעת מה אני רוצה, ושזה הגוף שלי, ושזו זכותי, וכל האזור הזה המתפתח רגשית אצל כולנו בשנים האחרונות, כלום לא עזר.

ביקשתי מבורא עולם, בהכנות לתפילות פורים, שיהפוך לי את התובנות. שיהפוך לי את הרצונות. אם הם, אלה שכל כך מציקים לי בתבניות המחשבה שלי, של "ככה זה צריך להיות", ביקשתי מה' שיעזור לי, לא להפוך את המציאות, אלא להגמיש לי את הקיבעון המחשבתי, ולהפוך לי אותו, לשנות. אם זה יקרה, אז כבר יהיה לי קל יותר. על המפקדה של המוח יש הנהלה אחת.

הגעתי לרבנית. צחקתי איתה על איך אשתו של פרופ' דוליצקי, רונית, היא זו שבסוף בזכותה, אני באה היום בפורים הזה, לשאול אותה. זה הצחיק אותי, איך לפעמים המובן מאליו משתכח ממך בפשטותו.

והרבנית האהובה הזו, שלא היתה ולא תהיה כמוה בעולם, נכנסה אל בעלה, לשאול בשבילי.

היא העמידה אותי בזווית במרפסת שבה היא היתה בטוחה שאני שומעת, שאני בעצמי מקשיבה לתשובה.

היא שאלה את הרב, הוא ענה. שאלה שוב, מכוון אחר, תוך כדי שאנחנו מחליפות מבטים. לפעמים בין נשים, בכלל לא צריך מילים. רב חיים ענה, את אותה התשובה שמקודם, ועוד הוסיף משפט אחד. בכוונה אני לא מגלה עכשיו, שומרת אותו לרגע מיוחד. הוסיף משפט שגרם לי, כאישה, להפוך את הכל במחשבה.

יצאתי מהבית הקדוש הזה, אחרת מאשר נכנסתי.

הלכתי ברגל אל החברים הטובים שלנו ברחוב לנדא, משפחת ויניצקי.

לא ידעתי אז, שהילדה הקטנה שלהם, המתוקה הזו, שמסתובבת שם, תהיה יום אחד הכלה שלי.

עליתי אליהם להצטרף לסעודת הפורים. אה, זה עד היום, בנוהל הרגיל. אמרתי לבעלי, שחיכה שם אצלם בסעודה עם כל שאר הילדים, שאני נעלמת, רגע, חרש. הוא הסכים, אף על פי שהוא ידע שתפילות של בנות בפורים לוקחות הרבה יותר מכמה רגעים. הלכתי הצידה, רחוק על המרפסת, ועמדתי לשיח עם אלוקים, כזה פשוט של פורים, ללא מסיכות ואיפורים. כזה שבסיומו התהפכו אצלי כל הנימים. כשחזרתי לאורז פנימה, ולשניצלים הטעימים, השתנו לי כל הבקשות, המחשבות והרצונות בעקבות השיחה הזאת. תפילות טובות.