הרב ראובן אלבז: "כך ציווה אותי המלך לעשות!"

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').

המילה "וַיִּקְרָא" לכאורה צריכה ביאור: היכן היה משה רבנו שהקב"ה היה צריך לקרוא לו? ועוד, הרי בכל דיבור שדיבר ה' יתברך עם משה רבנו בוודאי קרא לו תחילה ורק אח"כ דיבר עמו, וא"כ במילה "וידבר" כלולה כבר הקריאה למשה, ומדוע צריך להזכיר זאת שוב?

אלא מסבירים זאת רבותינו באופן נפלא מאוד (ויקרא רבה א', ז', וכן הוא בילקוט רמז תכ"ח), בכל חלק וחלק מבניית כלי המשכן שעשה משה רבנו נאמר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות ל"ט, א'. סה"כ ח"י פעמים!), ולכאורה קשה, מדוע התורה חוזרת על אותו משפט פעמים כה רבות, היה לה לכתוב פעם אחת שמשה רבנו עשה את כלי המשכן על פי ציווי ה' ודיו, לשם מה כל האריכות הזאת?

המדרש עונה על כך במשל: למלך אחד היה ארמון ישן מאוד, שהועבר אליו מאבותיו ואבות אבותיו, וכעת דנו והחליטו אנשי הממלכה שאין ראוי למלך כה רם ונישא להתגורר בארמון שכזה, ולכן הציעו לבנות ארמון רחב ידיים שיספק את כל צרכי ממלכת המלך.

מיד הוציאו הצעת מכרז לבניית ארמונו של המלך, ופרסמו בכל עיתונאי המדינה שדרוש ארכיטקט מומחה שיתכנן את בניית ארמונו החדש של המלך המשתרע על שטח של אלפי דונם ליד הנהר שבקצה העיר ואל מול נוף מרהיב עין של עצים ושושנים. ארכיטקטים רבים הציעו את עצמם, אך רק אחד מצא חן בעיני המלך והוא זה שקיבל את התפקיד.

הארכיטקט התבקש לסיים את עבודתו במהרה, כדי שהמלך יוכל לחנוך את ארמונו החדש תוך זמן קצר. לשם כך הזמין הארכיטקט אלפי פועלים שעבדו יומם ולילה והצליחו להעמיד ארמון מפואר בששה חודשים. לאחר מכן הזמין הארכיטקט בעלי אומנות שעיצבו תוך מספר ימים את ארמונו של המלך בצורה נפלאה, ריהט את הארמון בספות מפוארות ובארון ספרים עתיק, ומעל כל רהיט ורהיט, ובכל חדר וחדר מחדרי המלך תלה פתק ובו כתוב "כך ציווני המלך לעשות", לאחר שגמר את המלאכה העניק למלך את המפתחות, קיבל את כספו והלך לדרכו.

כשנכנס המלך עם כל פמלייתו, הוא נדהם מיופיו המרהיב של הארמון, ארמון שלא נראה כמותו מעולם, אך דבר אחד המלך לא הבין: מעל כל רהיט ורהיט ובכל חדר וחדר הוא ראה שלט שכתוב עליו "כך ציווני המלך לעשות", השתומם המלך ואמר בלבו: "הרי לא ביקשתי ממנו לעשות את כל הדברים הללו, בסה"כ ביקשתי שיעשה ארמון, והוא עשה את כל שאר הדברים מעצמו ועל פי שכלו והבנתו. ומדוע כתב על כל דבר ודבר שנעשה על פי בקשת המלך?".

או אז הבין המלך שהארכיטקט שלקח היה אציל הרוח ובעל מידות נעלות, שלא רצה לקחת את כל ההילה והכבוד לעצמו. הוא ידע שכל המבקרים בבית המלך יתפעלו עד מאוד מהארמון המפואר, ויפתחו בדברי שבח ופאר לארכיטקט המהולל הממונה על המלאכה, לכן הוא כתב מעל כל דבר שכך ציווה המלך, כדי שאת כל הכבוד והתהילה, התפארה והשבחים יתנו למלך בלבד.

שמח המלך שמחה גדולה שהארכיטקט עשה את כל הכבוד הזה למענו, וחשב בלבו: "וכי יתכן שאני אהיה בפנים והוא יהיה בחוץ? הרי את הכבוד הזה הוא עשה בשבילי", מיד ציווה המלך שיקראו לארכיטקט ויעניקו לו את מפתחות בית המלוכה, כדי שבכל שעה שירצה יוכל להיכנס לארמון המלך כבן בית ללא בקשת רשות. 

זהו המשל, והנמשל, משה רבנו קיבל הוראה לבנות את משכן ה', ארמון מלך מלכי המלכים, הקב"ה בסה"כ ציווהו על עשיית המשכן, אך את סדר ומיקום כל כלי וכלי הבין וידע משה רבנו בשכלו הזך ודעתו הרחבה, ואעפ"כ בשעה שנתן את הוראות הבניה הוא הקפיד כל הזמן לומר "כאשר ציווה אותי ה'", כך ציווה המלך, זה לא ממני. כיון שלא רצה לקחת שום הילה וכבוד לעצמו, אלא בִּלְתִּי לה' לְבַדּוֹ (שמות כ"ב, כ"ט).

כשהשרה ה' יתברך את שכינתו במשכן אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי משה, הוא  יישאר בחוץ ואני אהיה בפנים?" מיד ציווה ה' לקרוא למשה... וזהו וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה... ויקרא מלשון חביבות ונעימות (רש"י בתחילת הפרשה), לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שאין ביניהם שנאה קנאה ותחרות, אלא הכל בחביבות ואהבה, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (ישעיה ו', ג'), כך ה' יתברך קרא לעבדו למשה כביכול כמו חבר וידיד, בא בני משה, אתה לא תישאר בחוץ אלא תיכנס פנימה לקודש.

דין פרוטה כדין מאה

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', ב').

התורה מזכירה בכל קורבן וקורבן בלשון "אָדָם" כִּי יַקְרִיב מִכֶּם (ויקרא א', ב'), ואילו בקורבן מנחה מזכירה בלשון "וְנֶפֶשׁ" כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה' (שם ב', א').

ונשאלת השאלה, מה החילוק, מדוע בשאר הקורבנות כתוב אדם, ואילו בקורבן מנחה כתוב נפש?

אלא מסבירים רבותינו שאת קורבן המנחה היה מקריב העני שאין לו כסף מספיק כדי לקנות קורבנות, ולכן הוא הביא מנחה סולת לבית המקדש, ובאה התורה הקדושה להורות שאין לנו לזלזל בו מפני שמביא דבר פחות, שהרי זה כל מה שיש ביכולתו, ומעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו לפניו יתברך, שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (מנחות פי"ג מי"א).

ובעניין זה מביא המדרש (ויקרא רבה ג', ה') מעשה באלמנה אחת שהביאה קומץ של סולת להקריב לפני הקב"ה בבית המקדש, והיה הכהן מבזה עליה ואומר: "גברת, אין לך מה לעשות אלא להביא קומץ כה  קטן לפני ה'?" אמרה לו אותה אשה: "בבקשה תקריב לי את זה, זה מה  שיש לי בסה"כ", הסכים הכהן והקריב את הקומץ על גבי המזבח.

בלילה באו לאותו כהן בחלום ואמרו לו: "אל תבוז לאותה אשה, חייך, בשמים העריכו אותה כאילו הקריבה את נפשה", שנאמר (ויקרא ב', א') וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה, "אדם כי יקריב" לא נאמר, אלא "וְנֶפֶשׁ  כִּי תַקְרִיב..".

אדם המתנהג בדרך ענווה והכנעה מרוצה ואהוב לפני הקב"ה, ואף אם אין ביכולתו להביא דבר גדול ונכבד לפני ה', הוא נשאר אהוב ורצוי לפניו.

ממשיך המדרש (ויקרא רבה ג', ה') מעשה באגריפס המלך שרצה להקריב אלף קורבנות בבית המקדש ביום אחד, כמו שעשה שלמה המלך "אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א' ג', ד').

קרא אגריפס לכל הכהנים וציוום לבל יקבלו שום קורבן מאף אדם אלא יעסקו רק בקורבנותיו, עד שיעלו ביום אחד אלף עולות, לעשות נחת רוח לה'.

התחילו הכהנים בעבודתם במרץ רב כדי להספיק, ולפתע הגיע יהודי תמים לבית המקדש ובידו זוג יונים, ביקש מהכהן שיקריב לו את זוג היונים אך הכהן הסביר שהיום דבר זה איננו אפשרי, כיון שכך ציווה המלך.

אבל העני לא ויתר, הוא התחנן  בפני הכהן והתחיל לבכות, "אני עובד כצייד יונים, זוג יונים אחד אני מוכר וקונה בהם את לחמי, וזוג אחד אני מקריב לה', חציו לה' וחציו לכם (פסחים סח ע"ב), וכך אני עושה בכל יום ויום, וזוהי פרנסתי, בבקשה ממך, אל תאבד את פרנסתי, הקרב נא את זוג היונים הללו".  שערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב ע"ב), נכמרו רחמי הכהן והוא הסכים למלוק את זוג היונים על קיר המזבח. 

בלילה באו אל אגריפס המלך בחלום, והראו לו שני כפות מאוזניים, בכף האחת הופיעו אלף העולות שהוא הקריב, ובכף השנייה הופיעו זוג יונים, והכף של היוניים הכריע את הכף עם ה-אלף עולות שהקריב אגריפס!

התפלא אגריפס ואמרו לו בחלום הלילה: "דע לך, העני הזה שהקריב לה' את הזוג יונים הללו עשה נחת רוח לבורא עולם יותר מכל הקורבנות שלך, כיוון שהוא עשה זאת בהכנעה וענווה ולא בהרגשת עשיית טובה לה', זִבְחֵי אלוקים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אלוקים לֹא תִבְזֶה (תהילים נ"א, י"ט).

למחרת רצה המלך לוודאות שהחלום חלום אמת, ולכן כינס את כל הכהנים ושאלם אם אחד מהם הקריב קורבנות אחרים חוץ מקורבנותיו של המלך.

כהן אחד הרים את ידו, והתחיל להתחנן בפני המלך: "יסלח לי כבוד מלכותו, הגיע איזה אדם עני והתחיל לבכות ולהתחנן בפני שאקריב לו את הזוג יונים שהוא הביא, ואני, לא יכולתי, נכמרו רחמי והקרבתי לו, אמרתי בלבי, מה שתי היונים הללו מול כל העולות והפרים של המלך, אני מתנצל, אדוני המלך".

 אמר לו אגריפס: "אל תתנצל, הראו לי בחלומי שזוג היונים הללו עשו נחת רוח לבורא עולם יותר מכל העולות שלי, חזק וברוך שהקרבת את קורבן העני".

מוסר גדול לומדים אנו ממדרש זה, לפעמים בא אדם ונותן תרומה קלה ופחותה, צריך להיזהר מאוד שלא לבזותו, שאין אנו יודעים איך מקבלים את תרומתו בשמים, שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (מנחות פרק י"ג, משנה י"א).