המשפט של "המן החדש": כל הפרטים על פורים פרנקפורט

בשנת שע"ד, 1661, עלה הנסיך מתיאס על כס המלכות בגרמניה. העיר פרנקפורט נבחרה כמקום שבו יערך טקס ההכתרה המפואר. ראש עיריית פרנקפורט כינס את המועצה והודיע על ההחלטה, כשהוא מסביר שאירוע ההכתרה יכניס לעיר כסף רב. לפתע נשמע קול גס: "לא אנו נרוויח מזה, אלא כפי שקורה תמיד, היהודים שעושקים אותנו הם שירוויחו מכך...". היה זה וינסנט פטמילך, ראש "גילדת האופים", איש חזק כשור ואלים. הוא הכריז שאם לא יסכימו לתביעתו לגרש חצי מיהודי העיר, ולהטיל על השאר קנסות, גזירות והגבלות, הרי שהאופים יחרימו את טקס ההכתרה!

ראש העיר, שהבין שהוא בבעיה, והכיר את כוחו הפוליטי החזק של וינסנט, ניסה לשכנעו, אך ללא הועיל. לאחר זמן, וינסנט, "המן החדש", השיג רוב במועצת העיר. בעקבות כך, המועצה שלחה תלונה רשמית לקיסר על היהודים, שהם גורמים נזק לנוצרים, ובה דרישה לקצץ בזכויותיהם ולגרש חלק מהם. הקיסר דחה את דרישתם. הדבר הרגיז את וינסנט וחבריו. חברי הגילדות התנפלו על רחובות הגטו. היהודים נלחמו בהם בגבורה, והחזיקו מעמד יום ולילה. לקראת הבוקר נכנעו. יהודים רבים נהרגו. היהודים שנותרו בחיים רוכזו בבית הקברות, שם הורו להם הצוררים לעזוב מיד את העיר, מבלי לקחת עמהם דבר מרכושם. כך גורשו בחוסר כל. היהודים הגיעו תחילה אל הערים הסמוכות, ומשם נדדו בערי גרמניה. הסבל היה נורא, איש לא ידע כיצד תסתיים אומללותם.

ואז הגיעו ימי הניסים. כאשר הידיעות על חורבן קהילת פרנקפורט הגיעו לקיסר גרמניה, מתיאס, חמתו בערה בו, שהרי היהודים נחשבו לרכושו הפרטי – "עבדי הקיסר", ולפיכך התקפה עליהם נחשבה בעיניו כהתנכלות לאוצר המדינה, והוא ראה בכך ניסיון למרידה בו. הקיסר שלח שליח מיוחד אל עיריית פרנקפורט בדרישה לעצור את וינסנט, "המן החדש", ולהביאו למשפט, ואשר ליהודים – ציווה להחזירם לעיר, לבנות מחדש את בתיהם ולפצותם. וינסנט, שהבין שכלתה אליו הרעה, המשיך בהתקוממות, עד שנתפס ונידון כמורד במלכות. יום תלייתו נקבע לכ' באדר. ביום י"ט באדר חזרו היהודים לפרנקפורט בהמון חוגג ובכבוד מלכים, ונכנסו דרך שער העיר שבו הוצאו באותו הזמן ראשי המורדים לגרדום התלייה. וכך, באותו שער, אלו צועדים לכבוד ואלו לדראון עולם... גדודי חיילים עם דגלנים ומתופפים הלכו לפני היהודים. בראש שיירת הגולים צעדו שני פרנסי העדה, וכמנצחים, אחד נשא את נס הקיסר, נשר, והשני היכה בתוף לאות תרועת שמחה. לזכר הדבר נקראו הפרנסים מהיום ההוא לכבוד בשמות המשפחה "טרומלר" – מתופף, ו"אדלר" – נשר, הוא אבי משפחת אדלר הנודעת, שמצאצאיה הגאון הצדיק רבי נתן אדלר.

החיילים ציוו על אנשי העיר לפנות את ערימות האשפה הענקיות שהם הערימו בכוונה בכניסה לגטו, וכך נכנסה השיירה בכבוד גדול לרחוב היהודים. היהודים הסירו את ראשו של וינסנט פטמילך מעמוד התליה, ותלוהו על חומת העיר... את ביתו הרסו בפקודת הקיסר, ובמקומו הציבו "עמוד קלון", שבו נכתב בגרמנית ובלטינית "מעשה וינסנט": "קודם איבד בכיכר ההוצאה להורג שתי אצבעות, אחר כך את ראשו, אחר כך חתכו את גופו לארבעה חלקים, ותלו אותם בארבעה שערי העיר, ואת הראש תקעו ב"מגדל הנשר"... את אשתו ובנו גירשו לנצח מהארץ, ואת הבית ישרו עם האדמה... אני העמוד מוצב כאן בתורת אזהרה נאמנה!".

מאותה שנה ואילך קבעו לדורות את י"ט באדר ליום תענית, ואת יום כ' באדר ליום משתה ושמחה, "פורים וינסנט". לזכר עולם נכתבה מגילת וינסנט, לקרוא בה ביום זה.