כלה בשמלה לבנה, תזמורת שמחה, וילד אחד משתולל

חודש וקצת עבר עד שקיבלנו החלטה מביטוח לאומי.

זכאים לחמישים אחוז גמלת ילד נכה.

תסכול.

הלכנו והתייעצנו עם רופאים ועסקנים, שמיד ענו לנו: "תערערו. אתם תצליחו".

הגשנו ערעור על החלטת ביטוח לאומי בעזרת חבר משפחה, עורך דין, שרצה לעזור לנו.

ובינתיים דסי, אחותו של יוסי התארסה ואוטוטו חתונה.

התקרבו הימים, הילדים שאגו משמחה, רקדו והשתוללו לקול שירי חתונה שהשמענו בבית. "עוד ישמע בערי יהודה... קול ששון ושמחה חתן וכלה". הזזנו את השולחן בפינת האוכל הצידה, הרמנו כסאות וכל השטח היה לרשות הילדים וריקודיהם.

יונתן רץ מפה לשם, לא רקד.

יעל ואבי נתנו ידיים ורקדו יחד במעגל, הסתובבו, התיישבו, נעמדו ומחאו כף, מתלהבים.

איזה כיף, חתונה! ימים מלאים של ריקודים ושמחה. תעסוקה.

יצאנו יחד איתם לקניות של בגדים לחתונה ונעליים. היה מורכב, לא פשוט. יונתן היה נסער וקופצני, יעל ואבי היו נמרצים ושמחים, ונועה הייתה נודניקית מעט. מסכנה קטנה. לא נוח לה הרבה זמן בעגלה.

לאחר סיבובים אינספור, ריצות אחר יונתן ומדידות נעליים כאלה ואחרות, סיימנו לאחר שלושה ימים של אחרי הצהריים את מסע הקניות המתיש.

זהו. עכשיו אנחנו ממש מוכנים לחתונה.

*

אורות בוהקים, פרחים חיים ססגוניים בעמודים מרשימים, פמוטים זהובים ובהם נרות דולקים, שביל בד לבן ועליו מפוזרים עלים אדומים, שירי חופה מרגשים, וכלה בשמלה לבנה ובוהקת יושבת על כסא מלכותי.

יונתן, אבי, יעל ונועה לבושים כנסיכים. יעל ונועה בשמלות נפוחה ונעליים מבריקות, יונתן ואבי בחליפות חגיגיות ונעליים תואמות.

בקצה השני של האולם נעמדה המשפחה לתמונות.

הלכנו כולנו לתמונה משפחתית, ונעמדנו לפני הרקע המרשים שהתנוסס לגובה, נועה בזרועותי, יעל ואבי מקדימה. רק יונתן לא ידע את מקומו. עמד ליד יעל ועבר לאבי, ניסה לעמוד לידי ואחר כך לשבת מקדימה, לא הצליח למצוא מקום.

הצלם אמר לו: "בוא, חמוד, תעמוד כאן", והעמיד אותו ליד יעל באלכסון. יונתן התאמץ לעמוד יפה בלי לזוז, ובסוף יצאה לנו תמונה משפחתית יפה ואוהבת.

היו הרבה ילדים בחתונה, הרבה ילדים קטנים שרצו ממקום למקום, וגם יונתן היה חלק מהם. הוא לא היה איתם, אבל גם הוא רץ ממקום למקום.

הלכתי עם הילדים להגיד מזל טוב לדסי, הכלה המתוקה, וגם לחמותי היקרה שעמדה לצידה. יעל ואבי, ממושמעים, באו איתי, אך את יונתן היה צריך לקחת ביד. הוא לא רצה לבוא, אך לא יכל להישאר לבד בלי שאראה אותו. אפילו למספר דקות.

פגשנו גם את הדודות של הילדים, גיסותי. שמחנו כל כך לראות את כולם, לא יצא לנו להיפגש המון זמן.

ישבתי לדבר עם הגיסות שלי. סיפרתי להן מה שהיה לנו בביטוח לאומי, וגם קצת על יונתן. הן הקשיבו, אך בעיני חלק מהן היה נראה חוסר אמון. אולי חשבו שהגזמתי.

יש עוד ילדים מופרעים, הוא לא היחיד...

מנגינת החופה החלה, וגברים החלו להתאסף לכיוון עזרת הנשים. זזתי הצידה עם הילדים והגיסות, לצפות בחתן מכסה את הכלה. החתן עבר על שביל הבד הלבן בין הנשים והילדים, ולאורך מסלולו זרקו עליו זרעוני חיטה ונצנצים.

החתן הגיע לכלה ומכסה אותה בהינומה לבנה ויפה. מרגש.

כולנו יצאנו החוצה לחופה שתחת כיפת השמיים הכהים והיפים כל כך.

הטקס המשיך. טבעת, שבירת הכוס, שמבהילה מעט את יונתן, שבע ברכות – והנה אנחנו נכנסים לאולם לשירי חתונה רועשים.

יונתן נכנס עם כולנו לאולם, ופתאום התחיל להשתולל במהירות מסחררת.

הוא עבר בין השולחנות וזרק צלחת-צלחת, כוס-כוס, כשהוא צורח ומשתולל.

השארתי את הילדים בצד, ליד גיסתי, ורצתי אליו במהירות. יונתן לא שומע אותי. הוא לא נמצא כאן.

החזקתי אותו חזק חזק בידי, והוא השתולל והכה, מנסה לצאת. לא נרגע. לא נתתי לו. הוא אצלי, חזק חזק.

ביקשתי מגיסתי שתלך לקרוא ליוסי, ובינתיים גם הילדים האחרים רוצים אמא...

נועה התעוררת בעגלה ובכתה, הילדים רצו לשבת, ואני – אנה אני באה? עם ילד צורח ביד לקראת אפיסת כוחות. ממוטטת, אולי עם סימנים של מכות...

גיסה אחרת ניסתה להיות עם הילדים ולהרגיע, הצליחה חלקית. נועה נרגעה.

יוסי הגיע. סיפרתי לו את שאירע. הוא לקח את יונתן בידיים - והוא צרח בקול קולות. לא נעים.

יוסי סחב אותו עוד אצל הגברים, אך בסופו של דבר יונתן חזר אלי, מחוסר נעימות, ויעל, נועה ואבי עברו להשגחתו של יוסי. אמנם אין שם כלה בשמלה לבנה, אך במצב הזה הם יסתפקו בלהיות עם החתן ועם אבא, ולא עם דודה.

ניסיתי להרגיע את יונתן, החזקתי בו חזק, ניסיתי לספר לו סיפורים, אך ללא הועיל.

לא יעיל.

גיסתי דבורה ניסתה את מזלה: "תני לי אותו, אני אשמור עליו". הסברתי לה שהוא כבד וחזק, ושזה קשה, אך היא התעקשה.

היא יצאה איתו החוצה לטייל קצת, אולי יירגע.

בדקות האלה ישבתי ואכלתי משהו. לא הספקתי לאכול מהבוקר.

לא הספקתי הרבה. דבורה חזרה אדומה ומזיעה.

"וואו, הוא ממש חדר כושר. הוא כבד", והיא החזירה לי את יונתן הצורח והבוכה, הבועט והכועס, כשהיא מתנשמת ומתנשפת כאילו חזרה מריצת מרתון.

"יונתן, על מה אתה כועס? למה אתה צועק?", ניסיתי לפנות אל ההיגיון שבו. אולי.

אך יונתן השתולל בלי שליטה.

ידעתי שההורים שלי אמורים להגיע לחתונה להגיד מזל טוב, וניסיתי את מזלי.

"אמא? איפה את? יונתן בהתקף עצבים. צורח ומשתולל כבר למעלה משעה...".

יופי. הם בדרך לכאן עם אחיותי הקטנות. אולי זה ייטיב עם יונתן.

בינתיים הלכתי לקצה האולם, רחוק מהרמקולים, בחלק פנוי מכיסאות ושולחנות ושם נתתי ליונתן לרוץ, לצרוח ולהשתולל כאוות נפשו, תחת עיני הפקוחה.

ופתאום, באמצע סיבוביו של יונתן, הוא החל לצעוק ולהצביע לכיוון פתח האולם, מנסה בג'סטות ובהברות להסביר לי שהנה, סבתא באה.

יונתן רץ לאחיותי הקטנות והן, שהיו מוכנות לכך, יצאו איתו ביחד החוצה לסיבוב ארוך ארוך, עם טלפון ביד ואינספור אזהרות.

בזמן הזה נשמתי לרווחה. החזרתי את הלב לקצבו הרגיל, והלכתי לראות את שלום ילדי בצד השני של האולם.

יעל ואבי היו שמחים ורגועים, רקדו יחד לצלילי התזמורת הרועשת. נועה ישנה בעגלה.

קראתי ליוסי. ניסינו לחשוב למה קרה מה שקרה ליונתן, ולא הגענו למסקנה ברורה.

כן חשבנו שנצא מוקדם יותר. לא נוכל להישאר עם יונתן עד הסוף. מבאס.

כשיונתן חזר, כבר הייתי מוכנה לבאות.

והנה הוא שוב השתולל, אך מיד אביגיל ותמר, אחיותי, החזיקו אותו ויצאו איתו שוב.

ההבנה הכתה בי כברק. זו התזמורת. זה הרעש שמוציא את יונתן מדעתו.

בהתייעצות עם יוסי והורי, הוחלט שיונתן יחזור איתם, ואנחנו ניקח אותו מהם כשנחזור.

הלב שלי יצא אליו. ויצאה השמחה, ויצא הששון.

נשארה מחויבות למשפחה.