היי, אני במטוס! מעניין איך המחלקה הראשונה פה

ראשית נחקור את העולם הסובב אותנו. האם אתה מכיר ילד קטן שטרם מלאו לו ארבע שנים? אם כן, בדרך כלל אתה ודאי נהנה להיות איתו, עד הרגע שהוא מתחיל עם שאלות ה"למה": "למה אתה מתלבש כך?", "למה לגברים שיער קצר ולנשים שיער ארוך?", "למה השמיים כחולים?"...

סבלנות, גם אתה היית כזה! האמת היא שהשאלות האלה חשובות מאוד, ואסור לנו להמעיט בערכן. הלוואי שהיינו ממשיכים לשאול אותן גם בהיותנו בוגרים! לרוע המזל, עם הזמן אנו מאבדים עניין בגילוי מסתרי החיים. לכן, לדעתי, יהיה מעניין לחזור לכמה שאלות ילדות שנשארו בלא מענה.

יש שאלות שעולות בטבעיות בלבם של רוב בני האדם: האם יש משמעות לחיים? מה מטרתם של החיים? מדוע קיים העולם? מה מטרת העולם הזה? האם יש מישהו ששולט בדברים? למה אנחנו קיימים?

מעתה נקרא לשאלות אלו "שאלות בסיסיות".

גורלן של השאלות האלה נובע ממהלך החיים הטבעי: כשתינוק נולד, הכול נראה לו חדש: הן הוא מעולם לא ראה שמיים, שולחן, נמלה, אדם, או... עולם בכלל. מבחינתו הכול חדש, וברגע שהוא פוגש "דברים מוזרים", הוא מרגיש צורך למצוא משמעות, ואז הוא מתחיל לשאול. ככל שהוא גדל, העולם נעשה לו לשגרה, לטבע, והיקום שוב אינו מעניין אותו כל כך. זוהי תופעה שלילית שפוגעת בכולנו. זה כוחו של ההרגל.

מהו בעצם הֶרְגל? נביא דוגמה: כשאתה מקבל מתנה אתה פותח אותה בהתלהבות ומיד חושב על השימוש שאפשר לעשות בה. אתה בודק את פרטיו, כמו שם המותג ופונקציות השימוש, והוא מעסיק את מחשבתך. ואולם ככל שהזמן עובר אתה מתרגל לחפץ שקיבלת, התלהבותך מצטננת, ובהדרגה אתה שוכח אותו, מפני שאיבדת עניין בדבר או מפני שקיבלת מתנה אחרת.

כאלה הם חיינו. כשנולדנו, הכול היה נראה כמתנה נפלאה. הבטנו בה בעניין רב ובסיפוק; לא רצינו להפסיד אף רגע מיְפִי היצירה; חיפשנו וחקרנו ולכן שאלנו על סיבת הדברים. עם הזמן נעשינו עסוקים מדי ושוב לא היה לנו פנאי להתעניין בעולם הנפלא הסובב אותנו. החֶברה מכתיבה צורת חיים מתישה עד מאוד, שעיקר הדאגה בהם היא "כיצד לחיות", ולאו דווקא "לשם מה לחיות". ואולם רצוי שכל אדם יחפש את השאלות הבסיסיות האמורות לעיל, כדי שיוכל לחיות חיי טעם ומשמעות.

נתאר לעצמנו אדם שהולך לישון, ובמקום להתעורר במיטתו, מוצא את עצמו בתוך מטוס בעיצומה של טיסה. הוא מתעשת מעט, ומיד מתחיל להתנהג כמו נוסע מן השורה; בוחר סרט טוב לצפות בו, שוקל מה יזמין לארוחה, תוהה איך מכוונים את טמפרטורת המזגן ואף מדמיין וחושב לעצמו: "מעניין איך ההרגשה במחלקה הראשונה. אולי אבדוק זאת בטיסה הבאה...". מוזר – לא כן? הרי הנוסע הזה לא טרח אפילו לשאול את עצמו על עצם הימצאותו במטוס: איך הגעתי לכאן? לאן מועדות פני?... הוא מתנהג כמו נוסע שתכנן את טיסתו, בעודו שוכח את העיקר – את יעדו.

האם אין האדם שבמשל דומה למי שאינו מתעניין במה שקורה בחייו ואינו מתבונן לאן מועדות פניו? האין הוא מזכיר את מי שאינו שואל את השאלות הבסיסיות?

האדם נולד, מופיע בעולם הזה ברגע מכונן, והדבר הראשון שהוא עושה הוא – לבכות ולדרוש את מזונו. כך הוא ממשיך לבכות ולתור אחר אוכל. אחר כך – להשיג חברה, אוניברסיטה טובה, מקום עבודה, קידום, בית יפה, נסיעות וכן הלאה. אם הוא לא ייעצר ברגע כלשהו כדי לשאול את עצמו: מה תפקידי כאן? מדוע נולדתי? ומה המטרה בכל זה? הוא ימצא את עצמו חי חיים שדופים וריקים מתוכן.

אדם חכם אמור לדעת מה יעדו, באיזה כיוון הוא מקדם את חייו והאם, אכן, נסיעתו בטוחה בכיוון הנכון. לכן, נכון הדבר שבצעד הראשון ניעצר ונשאל את השאלות הבסיסיות.

בני אדם אמורים להבין את משמעות מעשיהם. אם אתה שייך לחברה מערבית קונבנציונלית, קרוב לוודאי שמגיל צעיר למדת חשבון, מדעים ושפות, ואתה משקיע חלק נכבד מזמנך בצפייה במסכים, אוהב לשתות קולה ולאכול כריכים. אם אתה במצב כלכלי טוב, אתה ודאי מתכנן ללמוד, או שכבר למדת, באוניברסיטה טובה, להקים משפחה ולהרוויח כמה שיותר כסף במהלך חייך. אינני אומר שזה טוב או רע, אבל עובדה היא שאין לך זמן לשאול את עצמך: מה הערך של הדברים האלה? למה אתה לומד? למה אתה עובד או מתכנן לעבוד בעתיד? מדוע אתה סבור שחשוב להתחתן?

לא פשוט להגיע למסקנות, להבין את משמעות מעשינו ולהחליט אם אכן יש להם משמעות בכלל. מכל מקום, למרות הכול עלינו לשאול את עצמנו שאלות בעניין כל מה שמתרחש בחיינו ובעולם. הרי אי אפשר להשלים עם דרך חיים מסוימת, רק מפני שכולם חיים בה!

לכן, לא די שאנו חייבים לשאול את עצמנו; אנחנו צריכים גם לחפש מענה הגון וכן.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.