אסור להתענות: חגי חודש אדר בתקופת חז"ל

בזמן שבית המקדש היה קיים, בחודש אדר היו כמה וכמה ימים שצוינו כ"ימים טובים", ו"מגילת תענית" מתארת בקצרה מה אירע בכל אחד מאותם הימים הטובים. בימים אלו היו שמחים, והיה אסור להתענות או להספיד.

ח' וט' באדר היו ימים טובים לישראל – "ימי תרועת המטר", לפי שבימים אלו, בשנים שחונות התפללו לגשמים ונענו.

י"ב באדר: הושלמה בניית בית המקדש השני בימי הורדוס.

י"ב באדר: יום טוריינוס: פעם אחת מצאו את בתו של טוריינוס הרוגה סמוך ללוד. תפס טוריינוס את האחים לוליינוס ופפוס בעיר לוד ורצה להורגם... לא זזו משם עד שבאו שני שרים מרומי והרגוהו במיתה משונה, פצעו מוחו בגזרי עצים. ולוליינוס ופפוס ניצלו מן הגזרה.

י"ג באדר – "יום ניקנור": ושר צבא אנטיוכוס מניף ידו על יהודה וירושלים, נגד בית המקדש, מגדף ומחרף: "מתי תיפול לידי וארמסנה". כשגברה מלכות חשמונאי, חתכו את ראשו וקיצצו בהונות ידיו ורגליו, אמרו: "פה שדיבר בגאווה וידים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ובית המקדש, תיעשה בהם נקמה", ואותו יום קבעוהו ליום טוב.

ט"ז באדר: כורש מלך פרס מכריז על מתן רשות לבניית בית המקדש. ביום זה החלו לבנות את חומת ירושלים, ולזכר זה עשאוהו יום טוב.

י"ז באדר: כשירד ינאי המלך להרוג את חכמי ישראל, ברחו לסוריה. התכנסו עליהם אויבים ועמדו להורגם. ניסים גדולים אירעו לחכמי ישראל ביום ההוא, וניצלו מאויביהם.

כ' באדר: ביום זה נענה חוני המעגל בבקשת הגשמים.

כ"א באדר: דריוש השני, בנם של אסתר ואחשוורוש עולה למלוכה, ובחכמה מיוחדת פועל ומתיר לשוב ולבנות את בית המקדש השני.  

כ"ג באדר: החלו שבעת ימי המילואים במשכן.

כ"ו באדר: מת נבוכדנצאר מלך בבל.