אפרת ברזל במסיבת הסידור של נכדה ראשונה. אבל על מי היא מסתכלת?

זכיתי להיות לאחרונה פעם ראשונה במסיבת סידור.

של נכדה.

כבר הייתי, כמובן, בכמה מסיבות סידור של בנותי, בחיי. זה לא שאני לא מכירה את המוצר, אבל כסבתא לא זכיתי עוד אף פעם.

מרתקים הם חייו של בעל התשובה.

אמא שלי, במסגרת ניתוק שרשרת הדורות, לא הייתה אפילו במסיבת סידור אחת של הנכדות שלה. ואל תתחילו לי עכשיו עם "למה? יכול להיות שזה היה עושה לה נחת". אני יודעת בדיוק, תסמכו עלי, את שפת הנחת שלה, את שפת הנחת שלי. לכל בעלת תשובה יש מערכת רחמים של כמות היפוכי הבטן שהיא יכולה להעביר את אמא שלה. מסיבות סוף שנה כן, מסיבת סידור, פחות.

ושכל בעלת תשובה תחליט על אופי שילוב החרדים שלה.

חוזרים: אני זכיתי להיות לאחרונה פעם ראשונה במסיבת סידור כסבתא.

סבתא במסיבת סידור זה מעמד. אחר.

התרגשתי ובכיתי, בבית הספר "יסודי-התורה" ברעננה. המסיבה הייתה מושלמת. מינון מדויק של אורך זמן המסיבה. קשות עלי מסיבות ארוכות מדי. מינון מדויק של תוכן, מיקום, מתיקות, מצגת שבה הבנות משחקות דמויות מתאימות, כל הכבוד למורה הצדיקה, תהילה, כבר גנבתי לה את המצגת כדי לקדש איתה שם שמיים אצל החברות שלי ממחלקת המחאות בקפלן. אני שולחת להן חומרים כאלה.

גם בעלי, בעומק של העומק, הגביר מהלך בחזרת התשובה שלו, שנים אחורה – עכשיו, כשאני כותבת, אני נזכרת – כשהוא ראה מול העיניים את ציפי וינד, שהיום כבר אמא למשפחה ברוכה בעצמה, שהגיעה עם כמה חברות לעזור לו בעבודה. הילדות שלנו היו אז פיצקעלך, הוא לא הסכים שהן ילכו לחינוך של בית-יעקב, על אף שהתחננתי. אחרי כמה שעות שהוא ראה איך ציפי וחברותיה מתנהלות, מדברות, פועלות, "אם אלה ילדות שחונכו תחת מה שאת קוראת חינוך חרדי, אז מהר תרשמי גם את הילדות שלי. לכזה", הוא אמר. "אבל בדיוק כזה". הוא עוד לא גמר לנשום את סוף המשפט, והילדות שלו היו רשומות אצל הרבנית שפירא בבית הספר "אוהלי שמעון" ברמת אלחנן.

חוזרים למסיבת הסידור ברעננה.

ככה אני, קופצנית בכתיבה, קופצנית בחיים. את זה כבר לא כדאי שתשנו אצלי, וגם, בשביל מה, ממילא, קוראי היקרים, אנחנו מסתדרים כך כבר שנים.

התבקשתי, איזה כבוד חשתי, לדבר במסיבה בשם הסבתות. גם ברעננה, מסתבר, קוראים "קטיפה". עמדתי והקראתי מתוך הספר שלי "כל-כך" טור שכתבתי באותו עיתון, באותו עמוד, לפני שש שנים, כשהבת הקטנה שלי עמדה לפני מסיבת סידור.

עם כל הצניעות? טור מקסים.

טור שמדבר על הרגע הזה שבו ילדה יהודייה מתחילה להבין במוחה שצורות הנדסיות, שעד היום נראו לה כחלקי משולשים או פיסות מעגלים, הן בעצם אותיות, המצטרפות לניקודים, היוצרים צלילים, מילים, משפטים, החוברים יחד למשמעויות.

כתבתי לה אז, שאמא מברכת אותה. מברכת שתדע לקרוא חומרים נכונים, שתדע להיזהר ממילים מרעילות, שתדע לקרוא נכון בין השורות, ושתדע ליהנות, יותר מכל, מהמילים שחז"ל כתבו עבורנו, אצבע בפסוק, בסידורים.

המסיבה הייתה מושלמת. גם הכיבוד הבריא, פירות מקולפים, ענבים.

התרגשתי. אבל כל הזמן שמתי לב למשהו שקורה בתוך עצמי. כשהוא חזר על עצמו, שמתי לב, עוד יותר.

שמתי לב שאני מתעניינת בנכדה ובריקודים המתוקים שלה, ברור, אבל שמתי לב שיותר מכל אני מתעניינת בתוך המסיבה, כל הזמן, שוב ושוב, בבת שלי – אמא שלה.

כל הזמן הסתכלתי דווקא עליה. איך היא מסתכלת על הבת שלה, איך היא מתרגשת. איך זה בפעם הראשונה, בשבילה.

זה עשה בי דמעות.

וגם הבנות, לשון – understandings.

אילו הבנות?

כל מיני, למשל, שכמה שלא נגיד שהנכדים מתוקים, וכמה שלא נדקלם את החוכמה הסבתאית הזו שאומרת שכמה טוב שהם באים אבל כמה עוד יותר טוב שהם הולכים, שעם כל הכבוד לסבתאות, למתנות ולנחת, עם כל הכבוד לכל הרעיון של נכדים – אין כמו ילדים.

ילדים זו אהבה אחרת, רטט של רגש בטונוס אחר. ככה זה כנראה נכון בבריאות של הבריאה. ילדים זה עומק של קשר, שלעולם, שום דור נוסף לא יוכל לחקות. להתראות.