האם מותר לעשות הצגות כדי לשמח את הזולת?

לדיון משפחתי

משה פותח את ההזמנה שהגיעה לתיבת הדואר שלו. זוהי הזמנה מידידו דוד, שמזמין אותו לחתונת בנו הצעיר. דקירה קטנה של קנאה חודרת ללבו. לו עצמו יש בן, שכבר לא כל כך צעיר, שממתין כבר כמה שנים טובות בשידוכים ועדיין לא זכה להקים בית. משה מאחל בלבו לדוד חברו הרבה נחת וכל טוב, אך יחד עם זאת קשה לו לשמוח בשמחת חברו. לבו מתכווץ, והשאלה הכואבת "למה הוא כן, ואני עדיין לא?", חולפת במחשבותיו.

משה מתלבט מאוד אם להגיע לחתונה. אם ילך – תחושת הקנאה תגבר בתוכו, והוא איננו חפץ בזה. נוסף לכך, החיוכים מצדו ואמירת ה"מזל טוב" יהיו הצגה בלבד – דבר שלא מתאים כלל לאופיו של משה, שהוא איש אמת וסולד מצביעות. מאידך, אולי מותר לעשות הצגות כדי לשמח את הזולת? מה דעתכם? האם על משה ללכת לחתונה או לא? האם צריך משה להסתכן בכך שיכשל בקנאה? האם על משה לחייך, אף על פי שאינו מרגיש הרגשה פנימית של שמחה? אם משה ילך לחתונה ויחייך בבחינת "הצגה" בלבד – האם יקיים מצוות חסד? האם יקיים את מידת "נושא בעול עם חברו"?

תשובה 

האם על משה ללכת לחתונה או לא? האם צריך משה להסתכן בכך שיכשל בקנאה? לטענת משה, ביקור בחתונה יגרום לו לתחושת קנאה, והוא חושש שקיום מצווה זו יביא אותו לידי דבר שאינו רצוי מבחינת מידותיו, ואולי עדיף שלא יכניס את עצמו לסיטואציה הזו. אנו לומדים מהלכות לשון הרע כי אפשר לעבוד על עקירת השנאה – אדם שמבחין בפלוני שעומד לגרום נזק לחברו, צריך לספר לחבר על רצון האדם להזיקו. אך ישנם תנאים לכך, ואחד מהם הוא שאין לרואה שנאה כלפי האדם שעומד לגרום את הנזק. שואל ה"חפץ חיים", מה יהיה הדין אם אדם הבחין בפלוני, שנחשב לשונא שלו, שעומד לגרום נזק לחברו. וכי אסור לו לספר בגלל שהוא שונאו? הלא נאמר "לא תעמוד על דם רעך"? ועונה שצריך לספר, אך באותו זמן להתחיל לעבוד על מידותיו, כדי שהסיפור יבוא מתוך מחשבה להציל את חברו, ולא מתוך רצון ליהנות מהגנות שנאמרת על שונאו. מכאן רואים אנו כי אפשר לעבוד על עקירת השנאה. לכן גם משה יכול ללכת לחתונה, ובמקביל לעבוד על מידת הקנאה שלו.

עצם הרגישות של משה, ההתלבטות והחשש, מעידים על טוהר הנפש. יש לזכור שהעולם אינו שחור ולבן. אין צורך לערוך חלוקה חדה של "אם אגיע – אעבור עבירה, אם לא אתמודד – אנצל". על משה לחפש את גווני הביניים של האפור. ניסיון קשה אמנם, אך בהחלט אפשרי. משה צריך לקחת את הביקור בחתונה כהזדמנות לעבודת המידות, לעבודה עצמית, ולניסיון להגיע – ולו במקצת – למצב של השתתפות בשמחת הזולת. כמו כן, משה צריך לשקול אם ידידו ייפגע אם לא יבוא. אם יש סיכוי לכך, הוא צריך להשתדל להגיע, על אף הקנאה שבקרבו. אך אם הוא מרגיש כי קנאתו עזה, וצערו גדול כל כך עד שלא יוכל לשמוח בשמחת חברו, אזי עדיף שלא ילך מאשר יגיע לחתונה בפנים נפולות.

האם על משה לחייך אף על פי שאינו מרגיש הרגשה פנימית של שמחה? לפעמים אדם צריך לעשות פעולות מעשיות ששונות מהרגשת הלב שלו, כדי להשפיע על לבו, כפי שמובא בספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". לכן אף על פי שמשה לא מרגיש בשמחת חברו, כדאי לו להשתמש בתרופה שנקראת "חיוך". באמצעות תרופה זו הוא יזכה לקבל סייעתא דשמיא ולשנות את מצב רוחו בהקדם.

אם משה ילך לחתונה ויחייך בבחינת "הצגה" בלבד – האם יקיים מצוות חסד? האם יקיים את מידת "נושא בעול עם חברו"? ישנו הבדל בין מידת "נושא בעול עם חברו" למידת החסד. מידת חסד לא תלויה בכוונת המיטיב אלא במעשה ההטבה עצמו. לעומת זאת, מידת "נושא בעול עם חברו" קשורה לכוונת המיטיב, עד כמה הוא טרח להרגיש את החוסר שיש לחברו כאילו היה זה החוסר שלו. לדוגמא: בוקר אחד, בסיום תפילת שחרית, הגיע לבית הכנסת עני וביקש מכל המתפללים צדקה. ראובן רצה להראות לכל ידידיו כי הוא אדם נדיב לב, ולכן נתן לעני מאתיים שקלים לעיני כולם. מעשהו של ראובן נחשב למעשה חסד. אך אם ראובן היה משוחח עם העני, מתעניין בסבלו, ומנסה להרגיש עד כמה קשה לו, ומתוך כך מנסה לעשות עמו חסד, היה ראובן מקיים גם "נשיאה בעול". לכן אם משה יבקר בחתונה, אף על פי שלא ירגיש את השמחה בלבו, ודאי יזכה לקיים מצוות חסד.

תרגיל שבועי למשפחה

השתדלו במשך השבוע לשמח אנשים סביבכם - על ידי חיוך, עצה טובה, התעניינות במצבם, הבעת הערכה וכדומה.

מתוך הספר "חובת האדם בעולמו - סוגיות במידות לשולחן שבת". לרכישת ספרי הסדרה היכנסו להידברות שופס או חייגו 073-222-1250