שווה סיפור: הוא יבנה בית

בחיי, הקצרים יחסית, הפתעתי הרבה אנשים, לטוב ולמוטב. העיקריים שבהם הם הורי ומשפחתי הקרובה. כילד וכנער לא אהבתי ללמוד, ובכלל התרשלתי בכל מה שאפשר. המילה שהכי מגדירה מה שעשיתי היתה – כלום. פשוט ככה, גם מה שהייתי חייב לעשות היה נעשה בקושי רב, במינימום, מתוך עצלות נוראית. זחל אנושי.

בשלב הבא כבר נעשיתי גולם, וכך היתה לי בחירה מה לעשות עם חיי – לבקוע אותו ולפרוש כנפיים, או להישאר לישון, תקוע כל חיי.

בחרתי באופציה הראשונה.

וכאן הורי וכל הסביבה הופתעו. סיימתי תיכון והתחלתי לעבוד בבניין, עם פועלים וכל מה שזה אומר ומריח לכם. הורי הלבינו מצער מכך שהבן שלהם לא ממשיך ללמוד אלא בוחר בעבודה "שחורה". אני לא התייחסתי לכך. כל עבודה מכבדת את בעליה, ואני נמשכתי לתחום, וגם גיליתי שיש לי ידיים טובות מאוד. אכלתי הרבה מאוד קש מהקבלנים שהיו מעלי, נכוויתי, הושפלתי, אבל היתה לי מטרה. הכרתי כל עבודה בבניין, לא היה דבר שלא ניסיתי – והצלחתי.

שם בניתי לי עתיד, מתחתי קו לאופק. אני הולך להיות קבלן.

לא העזתי לומר זאת לאנשים הקרובים לי. הספיקה לי פעם אחת שאמרתי בטעות לאחד מבני הדודים שלי, והצחוק שלו היה הצחוק הכי טוב שהיה לו כל ימיו, כך לפי דבריו. אז שתקתי, יודע בדיוק לאן אני מתקדם. וכך, לאט-לאט, התחלתי. בקטנה. עבודה פה, עבודה שם. ליקטתי עובדים משלי, באיטיות. בדקתי כל אחד מהם בסבלנות רבה. רק הטובים נשארו איתי, ואני טיפחתי אותם כמה שיותר. ככה התגבשה קבוצת פועלים שהיא רק שלי. במקביל השקעתי המון בשירות ובאמינות, היתה לי עבודה מקצועית, יפה ובעיקר אמינה. מילה שלי זו מילה, והיה חשוב לי המשוב, וגם שהלקוחות יהיו מרוצים, מה שהוליד עבודות שגדלו הן בהיקף העבודה והן בתדירות. כאן כבר הייתי צריך למצוא שותף, כדי שנגדיל את ההכנסות, כי כבר לא יכולתי לעמוד בקצב של העבודות, ורציתי לשמור על השם הטוב שלי. לכן לקחתי את האחראי על הפועלים, סיכמנו בינינו על חוזה מסודר, ויצאנו לעבוד. אני הייתי הקבלן הראשי, והתחלקנו בינינו בכל.

ההצלחה האירה לי פנים, ועכשיו המשפחה שלי כבר לא התלוננה. כולם פרגנו, ואפילו הדוד שכל הזמן הקניט וסנט בי על הבחירה המוזרה שלי, ביקש ממני לעשות לו עבודה. אחרי זה הוא כבר לא אמר מילה. להפך, הפתעתי אותו, ככה הוא טען שוב ושוב.

וכך, כשההצלחה היתה בשיאה, ואני ראיתי את הצעד הבא, את ההתקדמות הבאה שלי, הגיע אלי אדם נחמד שביקש הצעת מחיר לעבודה מסוימת בביתו. זו היתה עבודה מקיפה מאוד, שיש בה הרבה "בשר". כשהגעתי אל הבית הבנתי הרבה דברים. הראשון: יש כאן הרבה נפשות באופן כללי, ומעל הנורמה לגודל הבית הנוכחי. והשני: לבן אדם שמולי אין כסף, ואין לי מושג איך הוא חושב להרחיב ככה את הבית. אבל זרמתי איתו. נתתי לו הצעה שנמוכה בעשרות אחוזים מהצעה שהייתי נותן לכל אדם אחר.

הוא לקח ואמר שיחשוב. יצאתי משם כשאני חושב עליו, ודי מרחם. למחרת הוא התקשר, ושאל אם יש מצב להוריד עוד קצת. אמרתי שאחשוב על זה. פניתי אל השותף שלי, שלא הסכים כל כך להוריד, אבל אני החלטתי בלב, משום מקום, שאני יודע שאף אחד לא יעשה לו את זה, והוא ממש צריך את זה. אני עד למה שראיתי, עד כמה הוא נזקק למרחב הזה.

החלטתי להוריד לו לחצי, עם רווח מועט עד אפסי. הבן אדם שמח כל כך, שזה ממש הרחיב לי את הלב.

התחלנו את הבניה אצלו. אני, שלקחתי אחריות על העבודה, הייתי נוכח כל יום. ואז הגיעו כל מיני מניעות. אחד השכנים החליט להתלונן שתוספת הבנייה לא מתאימה למה שהוצג לו, והתסיס את שאר השכנים. נאלצנו להפסיק לכמה ימים עד שיירגע, ועד שהתחלנו, שוב התוכנית השתנתה, כי השכן מהצד השני החליט גם הוא שהשיפוץ לא תואם למה שהוא חשב. בקיצור, העבודה התעכבה הרבה מאוד, וזה עיכוב שכולו על חשבוני. עם כל העיכוב, נכנסנו לתקופת החגים, והעבודה כבר לא יכלה להיות רצופה, מה שעיכב את הכל עוד יותר. החלטתי לפנות אל הרב שאיתו אני מתייעץ, כדי לשאול מה עלי לעשות.

עד שהחלטתי, פרצה המלחמה. ואז הכל נפסק. הפועלים שלי, כל אחד מסיבותיו, לא יכלו לחזור לעבודה: חלק התגייסו, חלק איבדו עניין. לחלק היו קרובים שנפגעו, והם פנו לסייע להם. כולם חיו באי ודאות. גם אני.

הייתי באמצע עבודה. הצוות שלי התפרק לגמרי, ואין לי את מי לגייס עכשיו, מיד, שיוכל לבצע את העבודה. החלטתי לעשות את העבודה בעצמי. בזכות זה שלמדתי הכל דרך הידיים שלי בעבר, אני יודע לעשות כמעט הכל. זה לא היה פשוט, אחרי כמעט עשרים שנה שלא נגעתי בעבודות בפועל. ממקום של קבלן לעבודה של עובד זוטר – זו ממש קריעה, מבחינה נפשית וגופנית. הייתי חוזר עם כאבים איומים בגוף ובעיקר בגב. חיכיתי לפגישה עם הרב כי הרגשתי שאני ממש מתפוצץ, לא ידעתי איך אני ממשיך מכאן. אין לי פועלים, ונראה שכל מה שעמלתי עליו כל חיי מתמוטט לי מול העיניים. אין גם צפי לעתיד: אין הזמנות נוספות, למי יש ראש לזה עכשיו, וגם אם היה, אין לי פועלים שיעבדו. בהדרגה, כולם הודיעו לי שהם עוזבים, לצמיתות. ובינתיים אפילו אין הכנסה, כי העבודה הזו נעשית-לא נעשית כמעט בחינם... זו היתה עבודה חזקה באמונה. לא יודע איך אפשר לשרוד משהו כזה בצורה אחרת. כל מפעל חיי – איננו, האנשים שהשקעתי בהם, הבאתי אותם למצב של צוות מנצח, אני מכיר כל אחד מהם על כך חולשותיו ויתרונותיו, הכל נמוג ואיננו.

ועכשיו שהתחלתי לעבוד, בעשר אצבעותי, התסכול גבר. הגעתי אל הרב שלי, ושאלתי אותו מה עלי לעשות. סיפרתי לו על ההחלטה שקיבלתי לגבי אותו אדם מסכן, וכמה נזק זה הסב לי, לכאורה, במבט שטחי שלי. שאלתי אותו אם להמשיך באותו מחיר, או להעלות את המחיר ולהביא פועלים אחרים, יקרים יותר, שיסכימו להגיע. כמו כן, האם לנסות למצוא עבודה אחרת באפיק אחר? כאן פירטתי לו כל מה שחשבתי שיכול להתאים לי.

הרב שמע אותי, ואמר לי להישאר בתחום, ובעיקר להמשיך ולעזור לאותו יהודי. הוא הבטיח לי שממצווה לא מפסידים. "אתה תראה שדווקא מכאן יצמחו לך הישועות". שמעתי ויצאתי, וזה לא היה קל בכלל. ציפיתי לתשובה אחרת, אבל אני נאמן למה שהרב אומר. קיבלתי זאת בשלימות. חזרתי לעבודה, נושך שפתיים.

יום אחד, אחד השכנים ירד אלי והתחיל לקלל אותי, לצעוק עלי, על רעש שעשיתי, אף על פי שפעלתי בצורה מותרת חוקית. גם התחשבתי בהם מאוד לאורך כל העבודה, לא קדחתי בשעות מוקדמות ולא בצהריים, מה שעיכב לי עוד יותר את העבודה. ובכל זאת הוא הגיע משום מקום, צעק וקילל. הרגשתי מושפל כל כך. זה היה חוסר צדק משווע. האדמתי כולי והרגשתי איך הגוף שלי מגיב לא טוב למה שקורה כאן, ועוד רגע תהיה פה קטטה. החלטתי להתגבר בכוחות לא כוחות, ולשתוק. אין מילים שיכולות להסביר את מה שהרגשתי. אין לי גם מילים שיוכלו להסביר איך הצלחתי להתגבר על כך, מלבד סייעתא דשמיא גדולה שהיתה לי.

התקשרתי לבעל הבית. הוא שמע אותי, וביקש שאתפלל על מה שאני רוצה, שאבקש ואראה ישועות. הוא ממש חידש לי בעניין. ואז, בעוד השכן עולה שוב במדרגות ומגדף, כיוונתי שכל עוגמת הנפש הזו תוליד לי ישועה גדולה.

כמה שעות אחר כך, כשנפשי עדיין נסערת, הגיע לפתח הדלת, בחור נחמד, חייכן ונעים סבר, הוא הציג את עצמו כאחד שגר כאן בבניין. הוא ממש התפעל ממני ומהנועם שלי, והוא ביקש את עזרתי. הוא למד לאחרונה קבלנות, והיה צריך לעשות סטאז' כדי שיוכל לקבל רישיון. הוא שאל אם יוכל לעבוד אצלי במחיר סמלי. דברתי איתו קצת, והרגשתי שיש לי כאן אדם מקסים. הסכמתי. לחצנו ידיים, והוא התחיל לעבוד איתי. מה אני אגיד לכם? גיליתי מכרה זהב. הוא אדם שיגיע גבוה, זה ברור לי. יש לו ידיים מעולות, חשיבה טובה, ערנות וכל מה שצריך כדי להצליח. אני ממש הרווחתי אותו. באותו יום הגיע לדירה גם טכנאי מזגנים, שעשה שם עבודה טובה מאוד. דיברנו, והפכנו לידידים. שאלתי אותו אם ירצה להצטרף לצוות שלי, לעבודות חשמל ועוד, וזה ממש התאים לו. ככה התגבשה לה קבוצה, קטנה ואיכותית. סיימתי את העבודה במהירות בזכות אותו בחור, ומהר מאוד התחלתי לקבל הצעות עבודה נוספות. הרגשתי הקלה גדולה, כי ראיתי שאני עולה על המסלול. אותו בחור שבא לסטאז' המשיך להפתיע אותי. הכישרונות שלו היו ברורים, וכבר סיכמתי איתו שאחרי הסטאז' הוא ממשיך איתי, ונעשה עסקים יחד, אפילו כשותפים.

ברוך השם, ההצלחה מאירה לנו פנים, אנשים מבקשים עוד ועוד. כולם רוצים צוות איכותי, מקצועי, והגון, והקבוצה הקטנה שלנו היא בדיוק זה. עם הזמן הצלחתי לגייס פועלים חדשים, ולבנות את עצמי מחדש.

כשאני מסתכל אחורה, אני ממש רואה שמתוך הטובה שעשיתי לאותו יהודי – צמחה לי הישועה האישית שלי. מי יודע איך זה היה נראה אם לא הייתי לוקח את זה על עצמי. אני יודע איך זה יכול היה להיראות, ולכן אני מחשב בכל יום מחדש איך הכל התגלגל דווקא לטובתי. חשבתי שעזרתי ליהודי. היו לי מחשבות חרטה רבות על העזרה הזו, אבל למרות הכל המשכתי, נשכתי שפתיים, אבל הקב"ה הראה לי שדווקא מכאן, מהיהודי הפשוט הזה, קיבלתי את העתיד שלי. קיבלתי ברכה מיוחדת שאני מאחל לכל חברי, מכל הלב.