פרשת צו
אור החיים הקדוש: דבר תורה קצר ומתוק על פרשת צו
מחפשים פירוש לשולחן שבת? לפניכם דבר תורה קצר ומתוק לפרשת השבוע, המבוסס על פרושו הנפלא של אור החיים הקדוש, עם טיפים וחיזוקים בעבודת השם.
- אמיתי חניה
- פורסם י"ח אדר ב' התשפ"ד
"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו', ג').
בפסוק זה אור החיים הקדוש מעלה שאלה מהותית לגבי העונש שיקבלו אומות העולם על הצרות שעשו לעם ישראל – מדוע ייענשו אם קיימו את רצון השם?
"ואומרו והרים את הדשן - כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים".
אם כן, הגויים עינו את ישראל אף יותר מרעת מצרים. כיצד?
מצרים עינו את עם ישראל ועם זאת נתנו להם שכר בכך שהיו מאכילים ומלבישים אותם, ואילו בגלות ישמעאל לא רק ששעבדו את עם ישראל ולא שילמו להם שכר, אלא הטילו עליו מיסים כבדים ושאר סוגי התעללויות.
הדברים רמוזים בפסוק שלפנינו:
"והרים את הדשן" – ישראל שנמשלו לדשן.
"אשר תאכל האש" – היא אש העמים.
"את העולה" – היא האומה הישראלית.
"והרים אל מרים ראשי את הדשן, אשר תאכל האש - אש העמים, כי מצינו שצרת האומות תקרא אש, וצא ולמד מאש בין הכרובים (יחזקאל, י) ״את העולה״ שהיא האומה הנקראת ״עולה״.
על מה ייענשו האומות?
בהמשך מביא אור החיים הקדוש את דברי הראב"ד והרמב"ם החלוקים בעניין סיבת העונש:
"הראב"ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון".
לדברי הראב"ד, אומות העולם ייענשו על תוספת העינוי, על הרעה לעם ישראל מעבר לקצוב, כי הקב"ה אמר "ועינו אותם" והם עשו מעבר לכך – העבידו אותם בפרך, המיתו והטביעו את הבנים. אם כך, סיבת הענישה היא "היותם בעלי בחירה ורצון", שהוסיפו על גזירת השם.
כלומר, לדברי הראב"ד הגויים לא ייענשו על העינוי עצמו, אלא רק על התוספת.
ואילו הרמב"ם סובר אחרת:
"ורמב"ם סובר כי ישפטו גם על העיקר". הציווי לענות את ישראל היה לאומה הכללית ולא לאנשים פרטיים, ולכן כל מי שקם בעצמו ועינה את ישראל – נענש על כך.
וכאן מביא אור החיים הקדוש חידוש נפלא:
אומות העולם ייענשו על כל העינויים שעשו, על העיקר ועל התוספת. מדוע?
מעצם התוספת שעינוי את ישראל מעבר למה שציווה השם, גילו דעתם האמיתית שהייתה להם הנאה בעינויים האלה, ולא כוונה לעשות את רצון השם.
"וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים (לך טו יד) כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר, שאם כוונת המענים לקיים מצות ה' היה להם שלא להוסיף, וממה שהוסיפו גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו".