פרשת צו: להתמקד בטוב, או להלקות ולייסר?

בפרשת צו מפרטת התורה את סוגי הקרבנות השונים, וביניהם קרבנות חטאת ואשם.

אחד ההבדלים בין קרבן חטאת לאשם, הוא שקרבן חטאת בא ממין נקבה, ואילו קרבן אשם בא ממין זכר. ננסה להבין את סיבת ההבדל, וכיצד השוני הזה אקטואלי לחיי המעשה שלנו.

מטרת הקרבנות היא כפרה על חטאים, קרבה לבורא עולם, שינוי פנימי ושיפור המעשים. וכאן מתעוררת שאלה גדולה: מהי הדרך לכפרה, ומהי הדרך להשתנות? מהי הדרך המיטבית לעורר מוטיבציה לעזוב את החטאים וללכת בדרך חדשה, טובה יותר? האם להתמקד בחלק הטוב שבי, ואז להעצים אותו ולעודד את עצמי שהחטא היה חד פעמי, או שהגישה הנכונה יותר היא הלקאה עצמית וייסור עצמי?

איך אנחנו צריכים לגשת אל עצמינו? בסלחנות וברכות, או בהלקאה עצמית ובביקורת חסרת פשרות?

אנו מכירים את הדילמה הזו היטב מעולם החינוך. ילד שב הביתה עם מכתב חריף מבית הספר שהתנהגותו היתה בלתי הולמת, ואז עולה השאלה כיצד להגיב: האם לראות את הטוב שבילד, או את החטא שבו? האם לעודד אותו שההתנהגות הייתה נפילה שאינה משקפת אותו, או להיפך, להגיב בתקיפות שהוא עבר את הגבול והוא לא בסדר, וככה לזעזע את נימי נפשו?

כנראה שתי הדרכים נכונות, ולכל חטא יש התגובה המתאימה לו. נבין זאת טוב יותר לאור השוני בין קרבן חטאת, שבא ממין זכר, לקרבן אשם, שבא ממין נקבה.

קרבן "זכר" וקרבן "נקבה" מבטאים שני סוגי תגובה לחטאים – תגובה רכה ותגובה קשה.

התורה כותבת: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו השם מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג'). רש"י מתעכב על ההבדל בין הלשון "אמירה", שנכתבה ביחס לנשים, ללשון "הגדה", שנכתבה ביחס לגברים, והוא מצטט את המדרש: "לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין". כלומר, "אמירה"  מבטאת לשון רכה ונעימה, ו"הגדה" היא לשון קשה. לנשים יש לדבר בלשון רכה ונעימה, ואילו לגברים בלשון קשה.

קרבן חטאת בא לכפר על אדם שחטא בשוגג. כאשר אדם חטא בשוגג, עליו להכיר בחטאו, אולם יחד עם זאת להתעודד ולומר לעצמו: זאת הייתה נפילה חד פעמית שאינה משקפת אותי. הטוב שבי גדול יותר, ולכן אעצים אותו, כדי שהחטא לא יחזור על עצמו. אולם אדם שחטא במזיד, צריך להביא קרבן אשם, שבא ממין זכר. כי כשאדם חטא בכוונה תחילה, זה הזמן לעצור ולהביט למציאות בעיניים פקוחות: עלי להודות שאיבדתי שליטה על חיי, והיצר הרע מפעיל אותי. אדם צריך להלקות ולייסר את עצמו כדי שהדבר לא יישנה.

מצווה וחטא הם לא רק מעשה, הם שאלה של בעלות: למי אני שייך? מי שולט בי?

במעמד הר סיני אלוקים השמיע בעצמו רק את שתי הדברות הראשונות: "אנכי השם אלקיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ואת השאר שמע עם ישראל מפי משה. שתי הדברות הללו כוללים את כל התורה ומחייבים את כל המצוות, כי בחיים יש שאלה מרכזית: מי בעל הבית? בתוך איזו מציאות אני חי? עשיית מצוות היא אישור לקיומו של הבורא, ועשיית חטא מהווה אישור לאל זר. את המסר החריף הזה אי אפשר להציף כל יום. הוא עלול לשבור יותר מאשר לעודד, ולכן התורה מפרידה בין חטא בשגגה לחטא במזיד.

יהודי צריך לעשות חשבון נפש ולהביע חרטה על חטא, אבל שלא יהיה רגיל לשבור את עצמו. כל עוד מדובר בחטא בשוגג, עדיף שידבר אל עצמו בלשון רכה. רק כשמדובר במזיד, שמעיד על אדישות וניכור - זה הזמן להפעיל את נשק יום הדין ולדבר בשפה קשה.