"זה לא יצא לי יפה, אבל שמתי מיליון תפילות בפנים"

כמו רבים מעם ישראל, מצאה עצמה טליה הבא עוזרת בתחילת המלחמה היכן שאפשר. "הכנתי אוכל לחיילים, השתדלתי לתת איפה שיכולתי, אבל עדיין נותר בי צורך עז לעשות גם משהו מהלב, משהו אישי", היא אומרת. "אז עוד לא היה לי מושג מה, אבל הרצון בתוכי המשיך לפעום". ככל שעבר הזמן התבשל בתוכה רעיון חדש, וכיום עומדת טליה לקראת סיומו של מיזם אשר שוזר בתוכו עבודת יד וביטוי לרחשי הלב - "רוקמות תפילה".

חיבוק רקום

"אני אוהבת מאוד לרקום, פותחת טליה. "הרקמה היא לא רק ליופי, אלא מהווה גם מקום לביטוי פנימי עבורי. כאשר עלו החטופים לנגד עיניי, הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות: לרקום את השמות שלהם, ותוך כדי כך להתפלל עליהם. הבנתי שלא אוכל לרקום בעצמי את כל השמות, והחלטתי לחלק אותם לנשים שמרגישות מחוברות גם הן לרעיון. כך נולד המיזם, בו רוקמות נשים את שמות החטופים, תוך כדי תפילות חמות לשחרורם".

חלוקת ערכות הרקמה תפסה תאוצה במהירות. "חברה ששמעה על הרעיון הציעה לארגן ערב צוות בבית הספר בו היא עובדת. הרעיון היה שבערב זה ירקמו כולן יחד, ותוך כדי כך ישאו תפילה לשלום החטופים. זה היה ערב מרגש במיוחד. ניגנו, שרנו, אמרנו תהילים, ואחר כך כל אחת בתורה שיתפה בתחושות האישיות שלה סביב הנושא, ובצורה בה היא נותנת להן ביטוי בתוך הרקמה. בעקבות אותו ערב, הגיעו מפגשים במקומות נוספים, מרגשים לא פחות. השמועה עברה מפה לאוזן, ונשים נוספות ששמעו על כך לקחו רקמות אליהן הביתה".

הסיפורים המרגשים סביב הרקמות לא איחרו מלהגיע. "היתה אישה שהביאה לי את הרקמה שלה ואמרה שהיא מתביישת בתוצאה", מספרת טליה. "'אני לא יודעת לרקום ולא יצא לי משהו יפה', היא אמרה, 'אבל התפללתי עליהם לאורך כל הדרך, מכל הלב'. התרגשתי מאוד לשמוע אותה, ומאז הרקמה שלה היא האהובה עליי ביותר. אישה אחרת, שעוסקת שנים באמנות הרקמה, קפצה על המיזם בשתי ידיים. היא סיפרה לי שהמאורעות הקשים גרמו לה למן קיפאון, היא לא הצליחה לעשות דבר, ופתאום - כשהיתה לה היכולת לתת מעצמה דווקא בתחום האהוב עליה, זה החיה אותה מחדש. היו נשים שלקחו רקמות להן ולבנותיהן, והפכו את זה לפרויקט משפחתי. אצל אישה נוספת הפרויקט המשפחתי קיבל גוון אחר -  בזמן שהיא רקמה, כל הילדים שלה ישבו סביבה ואמרו תהילים".

העבודות הגמורות יצאו בשלל סגנונות. "יש נשים שתחמו במסגרת, כדי להביע את החיבוק החם לחטופים ובני משפחותיהם, יש כאלה שבחרו להשאיר פתוח וחופשי מסביב, כביטוי לחירות והחופש להם הן מייחלות שהחטופים יצאו. כל אחת והסגנון שלה, דרכו היא בחרה להביע את שהרגישה סביב הנושא".

בפרויקט היו שותפות למעלה ממאה ועשרים רוקמות, שדרך עבודת החוטים שזרו גם את חוטי ליבן ואת תפילותיהן. "מכאן, אנחנו מקווים להגיע לכל משפחה של חטוף, להביא לה את הרקמה, ויחד איתה את החיבוק הגדול של הרוקמות כולן", מסיימת טליה.