עשה ואל תעשה בבית הכנסת

אל תקימו אנשים שישבו במקומותיכם

הגעת כנראה באיחור לתפילה בערב שבת, ושומו שמיים, גוועלד, השם יציל וירחם – מישהו יושב במקום שלך! רוב האנשים שאני מכיר לא יעלו על דעתם להקים יהודי אחר מהמקום, ויחפשו כמובן מקום פנוי אחר, אבל כבר יצא לי להיקלע כמה פעמים לסיטואציות שבהן בעל המקום עמד ליד הכיסא, כחכח, זע במקומו או ניגש לגבאי, עד שהאורח האומלל (גילוי נאות: לפעמים אני) הבין את הסיטואציה ונמלט בעור שיניו אל מושב אחר, שיתכן שגם ממנו הוא יגורש תוך דקות מספר, כשהמאחר הבא יואיל להגיע לתפילה. לא שמעתם שיהודי לא מגרש יהודי?

חשוב להבין משהו אחד: אין משהו מביך יותר מלהיות מתפלל אורח בבית כנסת גדוש ומלא. לא נעים להתפלל בכניסה כי זה חוסם, לא תמיד יש כסאות פלסטיק, וכשאתה תופס מקום בכל זאת – כל אדם שנכנס לבית הכנסת הוא הבעלים הפוטנציאלי של הכיסא שעליו אתה יושב כרגע, וככל שהוא מתקרב למקומך – האימה שמא הוא-הוא בעל הכיסא בטאבו, הולכת וגוברת. מילא כל אלה – אבל כשמישהו ממש מגיע והגבאי נזעק כדי להעביר אותך למקום אחר כי "סליחה, זה המקום שלו" – הסומק בלחיים מתגבר, ונוצרת תחושה כי כל בית הכנסת ער לדרמה שהתחוללה כאן זה עתה. בקיצור, אם מישהו תפס לכם את המקום – זה לא בזדון, אלא בסך הכל בגלל שהוא אורח נבוך ממילא. אל תקימו אותו ואל תביישו אותו (ואם אתם גבאים – נסו לכוון אותו למקום פנוי). ובכלל, דעו שהסגולה הבדוקה ביותר שלא ישבו לכם במקום היא פשוט… להגיע בזמן לתפילה.

אל תוסיפו עולים לתורה, פיוטים וטורח ציבור

כשחזרתי בתשובה והתחלתי להתפלל בשבתות, אחד הסיוטים שלי היה להבין שמדובר בשבת חתן של משפחה ענפה, שבדרך כלל מביאה פייטנים שככל הנראה לא שמעו מעולם על הביטויים "טורח ציבור" או "גזל זמן" או "אנשים-שרוצים-לחזור-הביתה-בשעה-נורמלית".

באתי להתפלל – כולל פיוטים שמושרים בצורה סבירה בשבת – אבל לא באתי לסשן בלתי נגמר של 12 עולים לתורה כדי-שאף-דוד-רחוק-לא-ייעלב-חלילה, וגם לא באתי להופעה של פייטן משופם חובב טבק, עם כל הכבוד לחובבי הטבק (וגם למשופמים). אם ארצה להגיע להופעה פרטית שלו, מבטיח להודיע בהקדם, אבל את האמת? אין לי כל כוונה כזו כרגע. לכן יהיה נחמד אם "א-ל אדון על כל המעשים" ו"שירת הים" יארכו פחות מ-35 דקות במצטבר.

אל תעירו אוטומטית לקורא בתורה

די משעשע להגיע לבתי כנסת שבהם יש בר מצווה, ולפני הקריאה בתורה מפי הנער הנרגש, הרב מקפיד להזהיר – "אל תעירו בבקשה, החתן מתרגש וזה עלול לבלבל. יש לידו סומך, ורק הוא רשאי לתקן". כולם מהנהנים בהבנה, ואז מיד בטעות הראשונה, כל החכמים והידענים (שבדרך כלל לא קוראים בתורה בעצמם אף פעם) עטים על המציאה כמוצאי שלל רב, ומתקנים אותו כמקהלה עליזה, אולי גם עם נימה דקה של שמחה לאיד. אז בבקשה – לפני שאתם מתקנים (גם אם הקורא בתורה הוא לאו דווקא נער), חכו 3 שניות כדי לשמוע האם הסומך או מישהו אחר כבר תיקן. זה רק מבלבל את הקורא, גורם לו לאבד את הביטחון, ולא תורם לאווירה הכללית. אגב, זה גם לא גורם לכם להיראות חכמים יותר, אלא רק סתם טרחנים יותר.

אל תתפללו במהירות x4

אני לא מהאנשים שמתפללים עם כוונות האר"י או עוצמים עיניים ומנופפים בידיים. מצד שני, אני מקפיד להגות את מילות התפילה כמו שצריך, באופן מובן ולא כמו ג'יבריש מתגלגל. לכן לא ברור לי איך בבתי כנסת רבים, כשאני מגיע בתפילת העמידה בקושי ל"רצה" או "מודים", שליח הציבור כבר מתחיל את החזרה. גם לא ברור לי איך כשאני בערך באמצע תפילת העמידה, אנשים כבר יושבים במקומם. איך הם יכולים לקרוא מהר כל כך? כיצד נקלעתי שוב לבית כנסת שבו יש כל כך הרבה שיאני גינס באמירת 200 מילים בדקה? משהו כאן לא הגיוני.

ואני מציע: אולי נתפלל קצת יותר בנחת, ולא כמי שעושים תחרות עם עצמם? האם עם חבר או מישהו מהעבודה היינו מרשים לעצמנו לדבר כל כך מהר ולא מובן כמו שאנחנו מדברים אל הקב"ה במהירות x4? אני כמובן לא אומר שצריכים להתנהל באיטיות ובטורח ציבור, אבל מצד שני – אנחנו לא במסלול ריצה.

וכמובן – אל תדברו

כשחזרתי בתשובה, פשוט שיגע אותי שבבית הכנסת שבו התפללתי באותה תקופה, היו מדברים מפעם לפעם כמו מועדון חברים. אפילו השתעשעתי ברעיון להדפיס כרטיסים עם משפטים מפחידים על חומרת הדיבור בתפילה, ולחלק לכל מי שמדבר, אבל לא היה לי מספיק אומץ (או עזות דקדושה) לעשות את זה בפועל. בסוף החלטתי לעבור לבית כנסת אחר.

אז מובן שאין לדבר בתפילה, וגם אם פונים אליכם – זו ממש לא בושה לסמן לפונה עם היד "עוד מעט" או "אחרי התפילה". להפך – זו בושה לדבר דברי חול במקום קדוש כל כך. כמאמר השלט הפשוט-אך-המבריק – אם באתם לבית הכנסת כדי לדבר, לאן תלכו כדי להתפלל?