מרתק: כיצד גזרות חכמים והציות להן משתקפות בשרידים הארכיאולוגיים?

האם למי מהארכיאולוגים שבקהל יצא פעם למצוא מתחת לאדמה איזו תקנת חז"ל? איזו גזרה עסיסית, ככה, מכוסה בשכבת אבק?

ובכן, יש חוקרים שזכו לכך, למצוא את גזרות חכמינו ורישומיהן מתחת לאדמת ירושלים...

ישנם הרבה שרידים של בתי כנסיות בארץ ישראל ובאזור, והנה שמו לב חוקרים לתופעה מעניינת: בצידם של בתי הכנסיות הישנים יותר, היו מקוואות טהרה צמודים, ומשלב מסוים נעלמו המקוואות. בית הכנסת היה ללא מקווה צמוד. מה הסיבה לכך?

רובם של הארכיאולוגים לא יכלו להעלות על הדעת את ההסבר, שהרי אין להם יד יותר מדי בקריאת גמרא. אמנם חוקר דתי העלה את הרעיון שהשינוי קשור בביטולה של תקנת עזרא. לפי המתואר בגמרא, בתקופה מסוימת ביטלו את תקנת עזרא לטבול לפני התפילה, ואכן השינוי תואם בדיוק לאותה תקופה.

דבר מעניין נוסף, בימי הבית השני השתמשו רבות בכלי אבן. בבתים העתיקים שבירושלים שנמצאו בחפירות ישנם המון כלי אבן – כוסות, צלחות וכדים מאבן. הסיבה פשוטה: כלי אבן אינם מקבלים טומאה. כהן שחי בטהרה ואסור לו להיטמא, יתקשה מאד לשמור על טהרת הכלים. מספיק שנגע בכלי שרץ או אדם טמא – ושוב צריך לטבול את כל הכלים, או אולי אפילו תיפסל התרומה שבתוכם, חלילה. לכן השתמשו בכלי אבן, שאפילו אם טמא נוגע בהם, אינם מקבלים טומאה.

אמנם כלי האבן נעשו נפוצים רק מימי הורדוס, והחוקרים תמהו, האם לפני הורדוס לא הקפידו על הלכות  טהרה? ברור שזה לא יתכן.

גם כאן העלה חוקר דתי תשובה אפשרית: הוא ציטט את המתואר בגמרא שבת דף טו: "שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית". מן התורה זכוכית אינה מטמאת, ולכן היו משתמשים בה בטהרה, ברגע שחכמים גזרו טומאה על כלי זכוכית, נאלצו הכהנים לעבור לכלי אבן.

ישנן דוגמאות נוספות כיצד גזרות חכמים והציות להן משתקפות בשרידים הארכיאולוגיים.