הרב יורם אליהו: "בחרנו בחיים לאחר שבננו ידידיה נפל ברצועה"

הרב יורם אליהו, אביו של החייל הקדוש ידידיה הי"ד, אינו שוכח את החלום שחלם יומיים לפני נפילת בנו בקרב ברצועת עזה. "זה קרה ביום רביעי י"ז בחשוון", הוא נזכר. "נרדמתי בצהריים, ובחלומי אני רואה שידידיה נכנס לביתנו עם המדים הצבאיים ואומר בשמחה 'שלום, חזרתי'. פתאום חשתי אור חזק מסנוור אותי. התעוררתי וחשבתי: מה פשר האור הזה? זה אור חזק. האם זה אור של עולם הזה או אור של עולם הבא? כאשר אשתי הגיעה לחדר בו ישנתי, החלטתי לפתור את החלום לטוב, ואמרתי לה: 'חלמתי את ידידיה חוזר הביתה וראיתי שמגיע עמו אור גדול'".

"יומיים לאחר מכן, ביום שישי", ממשיך הרב אליהו, "באו והודיעו לנו שהוא נהרג. הקצינים שליוו אותנו אמרו שאפשר יהיה להיפרד ממנו ולראות את פניו לפני ההלוויה. לאחר שאשתו נפרדה, הגעתי להיפרד ממנו עם כמה מילדיי. ניגשתי אליו, הבטתי על פניו וראיתי את האור שראיתי בחלום. הוא לא היה נראה כמת, אלא כאדם שחי חיים עליונים. שלווה גדולה הייתה נסוכה על פניו.

"במהלך השבעה, שמעתי מעוד אנשים שראו אור כזה על פני הקדושים שהלכו להילחם בחיות האדם הרצחניות ונפלו על קידוש השם תוך כדי המערכה. אנו מאמינים שאנחנו בשלב חדש בגאולת ישראל, והאור הזה זה אור חדש שה' מאיר על ציון".

הרב יורם אליהו הוא רב במכון מאיר ובתלמוד תורה 'מורשה'. במסגרת תפקידו כרב במכון הוא מדריך חתנים. בשיחה עמנו הוא מפגין חוסן ואמונה רבה, ומפציר בעם ישראל ללכת בדרכו של בנו הקדוש.

"הבשורה הגיעה כאשר היינו בדרך להלוויה אחרת"

ידידיה, בן 25 בנופלו, התגייס כבר במוצאי שמחת תורה. הוא שהה בחג ביישוב רמת גלעד שעל יד קרני שומרון, בו התגורר עם אשתו מיתר ושתי בנותיו. בבוקר החג הגיע רב והורה להם לפתוח את הטלפונים בשל פיקוח נפש. במוצאי החג ידידיה מיהר לגדוד ההנדסה הקרבית בו שירת. הם התאמנו במשך כשלושה שבועות, עד תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. "הוא היה מהכוח הראשון שנכנס לרצועה עם תחילת הכניסה הקרקעית", מספר הרב אליהו. "ביום חמישי שלפני כן הוא התקשר אלינו, כדי להודיע לנו שהוא עומד להיכנס לרצועה".

הרב יורם לא שוכח את השיחה, שלימים תתברר כשיחה האחרונה עם בנו. "הוא צלצל לאשתי, שוחח עמה, ואז היא נתנה לי את הטלפון ואמרה שהוא רוצה לומר שלום לפני תחילת הקרב", משחזר האב השכול. "ברגע הראשון רציתי לומר לו מלב של אבא שלא יסתער ראשון, שלא יקפוץ ראשון מהפומה. רציתי לומר לו שישמור על עצמו, ושמסוכן מאוד להסתער ראשון. אבל לא אמרתי לו זאת. חששתי שאם אומר לו את הדברים האלה, אני מרפה את ידיו בקרב. התחזקתי במקום זאת באמונה ואמרתי לעצמי: הם הרי נלחמים בשם השם ועל קדושת השם.

"גם אשתי שקלה לשלוח לו לאחר מכן הודעה ולכתוב שאנו מתפללים לשלומו", ממשיך הרב ומספר. "אבל גם היא חשבה שזה עלול להחליש אותו, שכן הוא ירגיש שאנחנו דואגים לו ואולי בשל כך יקשה עליו להילחם כראוי. במקום זאת התחזקנו בתפילה מבלי לומר לו דבר".

וידידיה אכן נלחם בגבורה. לא רק בתוך הרצועה, אלא גם כדי להיכנס ולהילחם מול המחבלים. "הם נכנסו באמצעות כוח שכלל שלוש פומות", משחזר הרב אליהו. "בתחילה הודיעו לו המפקדים, שבשל צורך מבצעי הפומה שלהם לא תיכנס לרצועה, אלא יעבירו אותה ללוחמי יחידת שלדג. אבל ידידיה לא ויתר. הוא נאבק בהחלטה. הוא אמר לחיילים שלצדו: 'הגענו לכאן כדי להחזיר את הכבוד של עם ישראל, להילחם באויבינו. אל לנו לוותר על כניסה לרצועה'. אבל ההחלטה כבר התקבלה. ודווקא אז, לאחר שנראה היה שהוא לא ייכנס לקרב, באותם רגעים אחד החיילים בשתי הפומות הנותרות חש פחד כלשהו וביקש להישאר בחוץ. לכולם היה ברור מי יחליף את אותו חייל: ידידיה. וכך הוא נכנס לרצועה".

כמה זמן הוא נלחם בתוך הרצועה?

"הם נלחמו ברציפות במשך חמישה ימים, ללא יציאה מהפומה. חשוב להבין שזו מציאות כמעט בלתי מובנת. לוחמים שלא ישנים כמעט, בקושי אוכלים ורק עוסקים במלחמה. לכל אורך ימי הלחימה הללו ידידיה חזר ואמר לחבריו: 'אין סיבה לפחד. השם איתנו!'. הוא גם נהג לומר לחיילים שמה שמוביל אותו אלו דברי דוד המלך בתהילים 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. זה גם היה המסר שלו לילה לפני שנפל. הוא פגש את חבריו מבלי לדעת שאלו רגעיו האחרונים ושב על דברי הפסוק.

(צילום אילוסטרציה: יונתן סינדל / פלאש 90)

מתי הוא נפל על קידוש השם?

"בליל שישי. בתחילת הלילה הם התארגנו למנוחה במעין 'מגנן' שבו שהו הכוחות, ובחרו ללכת לישון בפומות הממוגנות – מתוך הבנה ששם יהיה יותר בטוח. אבל כאשר הם ישנו פגע פגז בפומה, ורסיסים חדרו לתוך הכלי ופגעו בליבו הטהור. הנפילה שלו", מציין הרב אליהו, "התרחשה לקראת שבת פרשת וירא, שבה מסופר על עקדת יצחק".

איך התבשרתם בבשורה הקשה?

"למעשה, הייתי בדרכי להר הרצל. באותו יום נהרג חייל בן השכונה בשם יונתן ברנד, שהיה תלמיד שלי כילד בכיתה א'. אמרתי לאשתי שאני הולך ללוויה. באמצע הדרך היא צלצלה אלי ואמרה לי: 'יורם, אני צריכה אותך עכשיו בבית, אל תלך, תחזור בבקשה'. הבנתי מיד שקרה משהו. ביקשתי מחבר שיחזיר אותי מהר לביתי. הגעתי למקום ופגשתי את הקצינים יושבים וממתינים לי.

"החיילים הללו", מסביר הרב אליהו, "מבצעים משימה לא קלה. הם מגיעים ומבשרים בשורות קשות למשפחות, בוכים יחד עם המשפחות ומשתתפים בצער הכבד. חשבתי על כך, ולכן מיד עם כניסתי לבית ניגשתי לקצין שהגיע לבשר את הבשורה ואמרתי לו 'אל תיפול רוחכם. ידענו שזה יכול לקרות, ידידיה נפל למען קדושת השם יתברך'. במהלך השבעה הבנתי את הרושם שדבריי עשו על הקצין. הוא הגיע לנחם ואמר לי: 'נתת לי שיעור באמונה'.

"החיילים שמגיעים לבשר את הבשורה מלווים את המשפחות השכולות לאורך ימי השבעה, ולאחר מכן חיילת מלווה אותנו הלאה ומעניקה לנו גיבוי ותמיכה לפי הצורך. הליווי שהמדינה מעניקה למשפחות השכולות הוא מדהים. כיום לא רק האלמנה מקבלת תקציב מהמדינה, אלא גם ההורים, ואנו חשים מאוד מחובקים. בפרשת לך לך כתוב, לאחר מלחמת אברהם במלכים, ש'גם הנערים יקבלו חלקם' מהשלל, ורש"י מסביר שהכוונה גם לאלו שמסייעים בעורף, שגם הם מקבלים חלק. מכאן למד דוד לתת חלק גם לאותם אנשים שמסייעים בעורף.

"גם מיתר, רעייתו של ידידיה, קיבלה את הבשורה בדרך לא רגילה. היא עמדה לבוא אלינו והייתה במכונית עם הבנות, כאשר ראתה את החיילים עומדים בחוץ. היא קיבלה את הבשורה הקשה והגיעה לשבות אצלנו יחד עם הוריה ומשפחתה. במוצאי שבת התקיימה ההלוויה".

כיצד עברו עליכם ימי השבעה?

"הרבה מאוד אנשים באו לנחם אותנו", הוא משיב. "אחד מהם היה אדם שבנו נהרג בפיגוע. הוא סייע לנו מאוד כשאמר לי: 'עד עכשיו נסעתם במסלול אחד, ומעכשיו אתם נוסעים במסלול אחר, אבל אתם בוחרים את הדרך'. ואני רואה את זה כל הזמן: אדם יכול להיות שקוע בשכול, אבל אפשר לבחור אחרת. אחד מההורים השכולים אמר שהוא רוצה להחליף את הכינוי 'משפחת השכול' ב'משפחת הגבורה'. ראיתי באחד מעלוני השבת שצריך לכתוב כך את בשורות ה'הותר לפרסום': 'הותר לפרסום שחייל נוסף מצטרף אל מספר גדול של גיבורי ישראל, שמסרו נפשם למען בטחון העם והארץ בהכרה מלאה שזו הדרך שבה הם הולכים'. אם זו הגישה, קל יותר לשאת את הכאב והצער".

מה אתה יכול לספר על דמותו של ידידיה?

"אשתף באנקדוטה שמלמדת על אישיותו המיוחדת. לפני כשנה, ביום הולדתי, הוא כתב לי כך: 'אבא יקר, יצא לנו לשבת כמה חברים ולחשוב, אם כל דור הוא משהו חדש בעולם, אז במה אנו שדרוג של ההורים שלנו?". הוא הדגיש שמדובר בשדרוג, כלומר להוסיף קומה ולא לבטל. והתשובה שהוא מצא היא, 'שזו דרך החסידות: לא רק ללמוד ולהתפלל כמו פעם, אלא גם להתחדש ולשיר ולנגן, שיהיה חיות בעבודת השם, ולהכניס את הקב"ה לכל דבר בחיים'. כך ידידיה חי. בכל מה שעסק, הוא הרגיש חיבור אל הקודש. גם כשעבד בשנה האחרונה למחייתו, הוא דאג לשלב זאת עם לימוד בישיבה.

"כאשר היו שואלים אותו מה שלומו, הוא נהג להשיב: 'חי את החלום'. וזה אומר שהוא לא רק שואף סתם שאיפות אלא שהוא חי כך באמת. ואכן היה לו מאוד טוב. הוא מאוד שמח באשתו היקרה ובבנותיו, ומבחינתו הוא חי את שחלם ושאף. הוא תמיד היה בשמחה.

"על דמותו ניתן ללמוד גם מתקופת שהותו ברצועה. למרות הלחימה הקשה, אחד החיילים ששהו עמו בפומה סיפר לנו שבמשך כל ימי הלחימה הוא לא ויתר על אף תפילה, וזה הדהים אותי ממש".

"בשנים שלאחר חתונתו הוא התגורר בצפת ולמד שם בישיבת ההסדר בעיר. לאחרונה הם עברו להתגורר ברמת גלעד. המטרה שלו הייתה לעסוק בנוער נושר. הייתה לו גישה טובה לאותם נערים".

רגע מצמרר מתחת לטלית בברית

בכ"ב באדר א' נרשמה שמחה במשפחת אליהו: לידידיה הי"ד נולד בן. "ברית המילה התקיימה בשבת, כך שזה לא היה אירוע מתוקשר", אומר הרב אליהו. "עם זאת, היו הרבה שסייעו לנו, ובהם יהודי צדיק בשם שי גראוכר שדאג לנו לכל השבת ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. הוא ארגן את הברית במלון יוקרתי. הייתה לנו שבת מדהימה, עם מחשבה שהוענקה לכל נושא ונושא. אין לנו מספיק מילים איך להודות לו".

(צילום: shutterstock)

אלו תחושות מעורבות בוודאי.

"אכן. היו תחושות מעורבות. היו גם דיונים הלכתיים כיצד עלינו לנהוג בנושאים שונים. לדוגמה, יש דיון בהלכה מי צריך לברך את ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' כשאין לרך הנימול אבא. יש אומרים שאין מברכים, יש שאומרים שהסב יברך, בגלל שגם הוא מצווה ללמדו תורה, ויש שאומרים שעל הסנדק לברך. בברית של בנו של ידידיה אני הייתי הסנדק, כך שהיה ברור שאני אברך. העובדה שאני הייתי השליח למול את נכדי כללה רגעים מצמררים מבחינתי. תחושות דומות חשתי כאשר היולדת בירכה את ברכת 'שהחיינו'.

"במהלך הברית נרשם רגע מצמרר נוסף כאשר רעייתי הביאה לי את הטלית של ידידיה. זה היה רעיון של מיתר, אשתו של ידידיה. היא רצתה שאני אשתמש בברית בטלית של ידידיה, ואשים קצת מהטלית על התינוק. זה היה רגע לא פשוט. התעטפתי בטלית של ידידיה והתפרקתי. אני זוכר את עצמי רגע אחרי אומר לעצמי, איך אני יוצא מכאן".

מהן נקודות החוזק שפגשו אתכם באירוע המשמח וגם המורכב הזה?

"התחברתי למילים שכתב חגי לובר, שגם לו נולד נכד, בן לבנו יהונתן הי"ד שנפל בעזה. הוא כתב דברים מאוד מחזקים: 'אל תתמקדו באין: באין אבא שירכיב אותו על הכתפיים, אין אבא שילמד עמו באבות ובנים, אין אבא שירכיב אותו על הכתפיים בשמחת תורה. אלא תתמקדו ביש: יש שמחה, יש תינוק חדש במשפחה, יש מי שיגיד אחריו קדיש'...

"לתינוק קראו פורת אביה", מספר הרב אליהו. "פורת זה שם שידידיה ומיתר חשבו עליו בעבר. מיתר שלחה לשאול את הרב גינזבורג טרם מתן השם, והוא השיב: 'פורת' בגימטריה יוצא 'ובחרת בחיים''. וזה מדהים. זה גם המסר שאנחנו  בטוחים שידידיה היה אומר לנו – הרי זו בדיוק מטרת המלחמה שבה נפל, מלחמה על תקומת ישראל, שיש כאלו הקוראים לה 'מלחמת העצמאות השנייה'. אנו מאמינים שבדיוק לשם כך ידידיה הלך להילחם – על תקומת עם ישראל. ובמותו ובמותם של כל הקדושים, הם ציוו לנו את החיים".

מסר לסיום.

"אני חושב שלומדי התורה צריכים להיות עכשיו במצב של 'לא עוזבים את העמדה' – אלו אינם ימים כתיקונם. אנו מאמינים באמת ובתמים שהתורה נותנת כוח ללוחמים. אני אישית שקלתי ללמד את תלמידיי במהלך השבעה, בהסתמך על מה שעשה מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל שבמהלך השבעה על אביו נתן את שיעורו הקבוע בבית הכנסת היזדים, מדין 'הרב שרבים צריכים לו'. אבל לבסוף דאגו לשים במקומי מלמד מצוין, והתלמידים לא הפסידו. אין ספק שכל אדם בימים אלו הוא בבחינת 'רבים צריכים לו', ועלינו להגביר חיילים לתורה ולמצוות למען אחינו שנלחמים ולמען אלו שנמצאים בשבי. 'ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'", הוא מסיים.