הכל כל כך בסדר – אבל זה בכלל לא בסדר. מה קורה פה?

רוח לילית מכה בפני. הרחוב חשוך, למרות מנורות הרחוב הדולקות.

ואני בחלון, נושמת את האוויר הצח והשקט, הקריר קמעה.

ולבי, אוי, לבי, מלא עד גדותיו בחששות, בתקוות ובתפילות על שנת הלימודים החדשה שנפתחת מחר.

הבגדים החדשים של הילדים, התיקים היפים והעדכניים, הנעליים המצוחצחות, הכל-הכל מוכן, מאורגן ומסודר למחר, אפילו קשתות תואמות וכיפות. אך המחשבות מבולבלות והרגשות סוערים. אני כל כך לא מוכנה לשנת לימודים חדשה, שמי ידע מה תכיל בתוכה, לאחר ניסיוננו בשנה החולפת.

תמיד שנה חדשה מלאה בחששות ובפחדים, אצל כל ילד. אבל אצל יונתן שלנו הכל מתעצם שבעתיים נוכח האתגרים שאיתם הוא ואנחנו מתמודדים. השנה תהיה דמות חדשה, גננת, שגם היא תצטרך לעבור יחד איתנו אתגרים וקשיים לא פשוטים.

האם תכיל אותם? האם תהיה מוכנה להתאמץ למענו? האם תראה את הטוב למרות הכל?

שנה חדשה בפתח.

נקווה שתהיה זו שנת פריחה ושגשוג.

* * *

"בוקר טוב ליונתן ולאבי, שנה חדשה מתחילה היום.

"בוקר טוב ליעלי ולנועה, שנה נפלאה מתחילה היום".

כששיר פותח את היום, כל היום נראה אחרת. למסקנה זו הגעתי מזמן, ומאז אני ממש משתדלת לפתוח את הבוקר בשירים מעוררים ועליזים.

אבי ויעל קמים בזריזות ובהתרגשות, נועה מגרגרת להנאתה במיטה, ויונתן, יונתן ער מזמן בחדרו שלו, מפרק את הברגים של המיטה הנוספת.

"יונתני, בוקר אור, יום חדש היום, שנה חדשה מתחילה ועוד מעט מגיעה ההסעה", אני מסבירה לו ומחייכת. יונתן קופץ אל על ובא להתלבש.

שש וחצי בבוקר. הילדים לבושים, השמש זורחת, ציפורים מצייצות, אפילו יונתן רגוע, עד כמה שאפשר לקרוא לזה כך.

יושבים בנחת על כוס שוקו חם ועוגת שמרים טרייה מהבוקר. יונתן מקבל את התרופה הקבועה.  לחמניות שום טריות גם הן בתוך קופסאות חדשות שבתוק התיק החדש. הילדים נלהבים ונרגשים. גם יונתן. מקפץ ללא הרף, מלטף כל דבר שנקרה בדרכו. זז, מרקד, תזזיתי אך מחייך ורגוע.

כולנו מצפים לשנה מבורכת ולשגרה בריאה.

הטלפון מצלצל. ההסעה של יונתן מגיעה.

יונתן מכתף את התיק על כתפיו הצרות והקטנות, מחליק עוד אי אילו ליטופים על הלחי של נועה ושל אבי, מנקה לכלוך נסתר מנעליו החדשות ורץ החוצה כשאני בעקבותיו.

"הנה אבא", הוא מצביע, ורץ לקבל חיבוק חם מאבא וברכה לשנה מוצלחת.

ההסעה מגיעה. יונתן עולה בעליצות, מקבל בברכה את השנה החדשה ושפתי דובבות תפילה.

בבית ממתינים אבי, יעל ונועה לצאת ליום הלימודים.

"אמא, מתי כבר נלך לתלמוד תורה?", אבי שואל בחוסר סבלנות.

"הנה, אנחנו יוצאים. לכו לאבא, תגידו לו שלום יפה".

יוסי לוקח כל אחד מהילדים, מחבק ומברך לשנה מוצלחת, מלאה בחברים ובשמחה.

הילדים נותנים ידיים ואנחנו יוצאים.

מגיעים לגן של אבי.

אבי נכנס מיד, מחייך, בוחן את כיתת הגן בתלמוד התורה החדש, בוחן את החברים ומתחיל לשחק איתם.

"אמא, להתראות", הוא מנפנף לי ושולח נשיקה באוויר. אני מביטה בחוסר אמון על אבי ועל העצמאות שהפגין. הגננת מחייכת.

"איזה ילד מקסים וזורם, נראה ילד טוב ופיקח", היא מציינת. "את יכולה ללכת לשים את הילדות, ואחר כך לחזור. ממילא היום לומדים רק שעתיים", היא מציעה בחיוך.

אני קוראת לאבי, מצמידה לו נשיקה על הלחי. הוא מנגב אותה עם הכתף בסתר, בלי שאראה, ואומר לי: "אמא, להתראות, נועה ויעל, בהצלחה", ורץ חזרה למשחקים ולחברים.

אני יוצאת מהורהרת על הילד שגדל לי פתאום, לכיוון המעון של הבנות.

עם יעל ונועה זה זריז, שתיהן רגועות ולא בוכות בכלל.

זה מוזר. כל הילדים בוכים או נצמדים לאמא, ואצלי הבנות משחקות, לא בוכות ולא נצמדות. מתלבטת אם טוב לי עם זה...

אני יוצאת מהמעון.

יש לי שעה עכשיו עד שאני צריכה לחזור לקחת אותם. לחזור הביתה זה רבע שעה, ואז לצאת לעוד רבע שעה, לא שייך.

באבחה של רגע אני פונה אל היער הסמוך, לשבת ולחשוב את עצמי.

העצים מקבלים אותי בזרועות שקטות. השבילים ריקים ונקיים, הכל פורח, מלבלב, ירוק.

פרפרים צבעוניים מוסרים דרישת שלום חמה.

מוצאת לעצמי ספסל בחורשה, בינות לעצים, וחושבת. על החיים.

על המסלול הזה שבו אנו הולכים, לפעמים בזהירות, "על ביצים", ולפעמים נלחמים בקוצים. על התסמונת של יונתן, ששום דבר בה לא מוכר, לא ידוע, לא בהיר.

על ילד אחד בן שלוש ששמתי היום בגן והפגין לי עצמאות יתרה, ועל עוד שתי ילדות שנכנסו למעון בחיוך, לא בכו ולא צעקו, לא התנגדו ולא נדבקו. שתי ילדות עצמאיות.

ופתאום עולה לי המחשבה: האם הכל תלוי זה בזה?

האם המצב של יונתן, המאתגר גם אותם, השפיע עליהם?

האם זו התוצאה? האם זה טוב? אולי מעיד על הזנחה ואי אכפתיות? למה התגובה שלהם נראית לי חריגה ביחס לכולם?

לא נח לי, ההבנה הזאת מטרידה אותי מאוד. אני כבר לא יודעת אם הכל בסדר איתי, או שאולי אני מחפשת להיות לא בסדר.

הכל לא בסדר.

התסמונת לא בסדר, ההשלכות שלה על חיינו כמשפחה לא בסדר, התגובות של הילדים לא בסדר, לא, לא בסדר.

הראש לא בסדר, הלב לא בסדר, הבית לא בסדר, הרופאה לא בסדר, המציאות לא בסדר, יוסי לא בסדר, יונתן לא בסדר.

לא בסדר.

אני נופלת לאט לאט, חלשה, לתוך כל ה"לא בסדר" הזה, כמעט נלקחת לתוך מערבולת מאיימת ומסחררת ששום דבר שם לא בסדר, אבל---

ברגע האחרון אני נאחזת בקרש ההצלה של ההיגיון, השכל והלב.

מחליטה שלמרות הכל, כל הקושי, כל הכאב, כל ההתמודדויות – הכל בסוף יהיה בסדר.

הראש יהיה בסדר,

יונתן יהיה בסדר,

הילדים יהיו בסדר,

יוסי יהיה בסדר,

אפילו אני והלב שלי, בסוף נהיה בסדר.