מי שלא בוטח בעצמו, אלא בבורא עולם, גם לא מתאכזב

מה גורם לכך שאנשים שומרי מצוות, כך על פי הסטטיסטיקות, מרוצים יותר מחייהם? נמשיך להסביר.

לפרק הקודם, הסיבה החמישית: כוחות מיוחדים להתמודדות

הסיבה השישית: חיים ללא אכזבות

אדם אשר הולך בדרך התורה והמצוות, בוטח הוא בבוראו שעושה עבורו את הטוב ביותר עבורו, כך שגם אם השקיע מאמץ ורצון רב להשיג מטרות ספציפיות בחיים, אך שאיפותיו נותרות בלתי ממומשות, אינו מתאכזב, שכן יודע הוא כי אין הדבר תלוי בו אלא בבורא עולם, ועליו הייתה מוטלת רק השתדלות סבירה. ואם השתדלותו לא הובילה להשיג את מבוקשו, זהו סימן שלפי האמת עדיף שלא יעשה זאת, או שעדיין לא הגיע העיתוי שעליו גזרו עליו משמיים, שבו יקבל את מבוקשו, שכן הקדוש ברוך-הוא אשר העתיד צפוי לפניו, דואג לכל מחסורו ומוליכו בדרך הטובה עבורו.

אדם כזה, אינו מתייאש או נופל לעצבות במאורעות החיים, שכן יודע הוא כי הכל לטובה, ויש יד מכוונת מלמעלה לכל מאורע ומאורע.

נקודת מבט זו משתרעת אפילו על העניינים הקטנים ביותר בחיים. כך, לדוגמא, אם הפסיד את האוטובוס בשנייה בודדת, אינו מתעצב או כועס או רוטן, שכן יודע שאם הפסיד את האוטובוס, כנראה זה לטובתו, וכמו שלימדו אותנו חז"ל (תלמוד בבלי, ברכות דף ס עמוד א'; שלחן ערוך סימן ר"ל סעיף ה'): "לעולם יהיה רגיל אדם לומר 'כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד' (-כל מה שעושה ה', לטובה עושה)". ומפורסם גם המעשה עם "נחום איש גמזו", שהיה אומר על כל אירוע בחייו "גם זו לטובה".

בתלמוד (בבלי, ברכות דף ס עמוד א) יש תיאור ראוי לציון על רבי עקיבא, שהיה נוהג לומר על כל דבר בחייו: "כל מה שעושה ה', לטובה עושה". ומסופר שכאשר נסע בדרכו והגיע לכפר, דפק על דלתות בתים וחיפש מקום לינה ללילה. עם זאת, כל דלת נטרקה בפניו, ואף אחד לא קיבל אותו בברכה לביתו.

למרות הדחייה, רבי עקיבא לא היסס באמונתו ובביטחונו בבורא עולם. הוא האמין שכל מה שהקב"ה עושה הוא בסופו של דבר לטובה. הוא החליט לבלות את הלילה במדבר הסמוך לפאתי הכפר, כאשר הוא מלווה בתרנגול שיעיר אותו עם שחר, חמור שיישא אותו, ונר שיספק אור ללימודיו.

כשהתיישב למצוא מקום לנוח והדליק את הנר כדי ללמוד, משב רוח כיבה לפתע את להבת הנר. אף על פי כן, רבי עקיבא דבק באמונתו הבלתי מעורערת, ואמר כי כל מה שעושה ה' הוא לטובה.

בעודו שוכב בחשיכה, חתול התקרב בשקט וטרף את התרנגול. אפילו בהשתלשלות האירועים המצערת הזו, רבי עקיבא חזר ואמר כי כל מה שה' עושה הוא לטובה.

זמן קצר לאחר מכן, שאגה מצמררת פילחה את הלילה כשאריה טורף זינק על החמור וחיפש את טרפו. רבי עקיבא נשאר איתן, ואמר שוב כי כל מה שה' עושה הוא לטובה.

והנה שומע רבי עקיבא קולות קרב, ומתברר כי כנופיית שודדים תקפה את הכפר ולכדה את תושביו כדי למכור אותם לעבדים.

רבי עקיבא פנה אל הסובבים אותו ואמר: "רואים אתם, כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה. אם תושבי הכפר היו נותנים לי מחסה, הייתי נתפס על ידי השודדים. אם הנר היה נשאר דולק, או התרנגול היה צועק, או החמור נוער, הם היו מגלים את נוכחותי בפני השודדים".

סיפור זה של רבי עקיבא משמש תזכורת נצחית לאמונה האיתנה שאפילו לנוכח אירועים או אכזבות מצערים לכאורה, כל הפעולות שעושה הקב"ה, בסופו של דבר הן לטובה.

לפיכך, חייו של ההולך בדרך התורה והמצוות נעשים מאושרים ושמחים יותר.

לעומת זאת, אדם שמרגיש שהצלחתו בחייו תלויה אך ורק במאמציו האישיים, הרי שכאשר משאלות לבו אינן מתמלאות כרצונו – הוא מתאכזב ונופל לייאוש ועצבות, וחייו מריריים יותר.

בפרק הבא, הסיבה השביעית והאחרונה: חיים ללא כעסים ועצבים.