מותר או אסור: על אכילת חגבים ומנהגים שונים

גם אתם מתעוררים משנת צהריים ארוכה ומחפשים חטיף? למה שלא תנשנשו חגב או שניים?

בפרשת השבוע נאמר: "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:  אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת  הֶחָגָב לְמִינֵהו".

שרצים הם איסור חמור ומתועב, אבל מתוך שרץ העוף התורה מתירה לאכול ארבעה סוגים של חגבים.

בגמרא מתוארים סימניו של החגב המותר, ויש גם תנאי שיהיה "שמו חגב", שכך יהיה כינויו.

עצם ההיתר הזה מעניין. מדוע התורה מתירה לנו לאכול שרץ כזה? יש שביארו שהסיבה היא שבמקרים של מכת ארבה יש רעב גדול ואין מה לאכול, וכך ניתן לפחות לאכול את הארבה עצמו.

אני מניח שלרובכם לא יצא לאכול חגב לאחרונה, אבל יש קהילות תימניות שיש להן מסורות על סוג החגב המותר, והן מתכנסות פעם בשנה לאכילת חגב, כדי שלא תשתכח המסורת. בתימן היו תקופות של רעב גדול, וייתכן שאכילת החגב היתה נצרכת אצלם. הגאון הרב רצאבי כותב שגם התימנים לא אוכלים את כל סוגי החגבים שיש להם סימני טהרה, אלא רק מין אחד שמקובל אצלם.

מעניין לדעת כי לפני דורות, מסורת זו היתה לא רק בתימן אלא גם במרוקו, והגאון הקדוש רבי חיים בן עטר יצא נגד המנהג לבטלו, וכך כתב: "אמרתי לגלות דעתי במה שראיתי שנוהגים בעירנו שבשנים שבא הארבה לערי המערב פשטו בני עמנו לאוכלם, ואמרו כי קדמוניהם נהגו בהם היתר ואין בידם קבלה ששמו חגב. וראיתי שאדוני זקני לא היה אוכלם ומקהה שיניו באוכל אותם... כי אינו מנהג הגון ורק נהגו כן בשנות בצורת. והפרשתי את כל בני עירי, ואחד מהם שלא שת לבו לאיסור הראוהו בחלום שהיה אוכל שקצים ורמשים. והעירוהו שהוא הארבה שאכל בו ביום, והצדיק הדברים! וגדול הנס האחרון שעשה ה', שתמיד היה רגיל לבוא המין הזה מדי שנתיים שלש ולא איחר מארבע שנים, ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר היטו אזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במרוקו למעלה מעשרים שנה" (פרי תואר).

היו מרבני מרוקו שלא מיהרו לגזור איסור על מנהג קהילתם, ורבי פתחיה ברדוגו וכן רבי מאיר טולדנו כתבו שהמקל יש לו על מי לסמוך (שו"ת דברי חכמים יא'). ואילו רבי אהרן פרץ, רבה של ג'רבה, מתאר: "מיום שעמדתי על דעתי ראיתי שאוכלים את החגב כל העם, ומורי ורבי מוהר"ר נסים כיאט היה אוהב אכילתן אכילה עזה, והייתי סובר שהעולם כולו אוכלים אותו. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בזה. גם אני הייתי אוהב אכילתו מכל מעדני עולם, ולא ידעתי כי טעם חטא טעמתי... והנה לפני כשלש שנים הייתי קורא שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת שמיני עם פירוש 'אור החיים', וראיתי שאסר אותו... וכתב שהנה כבר ביאר זאת בחיבורו "פרי תואר" על יורה דעה, וחיבורו זה אינו נמצא בעירנו. ויקר מקרה, שבאותו שבוע בא חכם ממדינת הים והביא עמו את הספר ההוא, 'פרי תואר'... וקריתי ושניתי ושילשתי, וראיתי כי דבריו טובים ונכוחים. סוף דבר, מאותה שעה תהיתי על הראשונות וקיבלתי על עצמי שלא לאוכלו לעולם!

"אמנם אחרי שראו שאני איני אוכלו וידעו שדרכי לאוכלו בחיבה, שאלוני על כך. ואמרתי להם שבא אלי 'בעל החלום' ואמר לי אל תאכל ממנו... ולא רציתי לומר להם שהחגב אסור, משני טעמים: ראשית, שבערי תוניס אוכלים אותו, ואע"פ שמקצת הקהל ישמע לי, לא ישמעו אלי כולם. שנית, הדבר נראה כיוהרה, שבתוניס יתירו ואני אוסר. ואהיה כמחריש עד חג השבועות שעבר, ששלח אלי תלמידי רפאל הכהן, 'הרי כשהייתי לומד אצלך ראיתי כמה פעמים שאתה אוכל חגב וכעת אומרים שאתה שונאו?!', ושלחתי לו את הדברים הנ"ל. אמנם עדיין לא הכרזתי איסור, מפני שהחגב אינו מצוי היום וממתין אני להכריז שהוא אסור עד שיהיה מצוי בג'רבה, שאז דבר בעיתו מה טוב" (גנזי שלום יורה דעה ה').