פרשת שמיני: הרגש הוא חוויה נפלאה, אבל החוקים חשובים יותר

השגרה היא ללא ספק מבורכת מאוד, אולם היא עלולה לגרום לחוסר עניין, לתחושת נמיכות ואף לדיכאון. לכל אדם חשוב לחוות מידי פעם התחדשות, התלהבות ולפעמים אף אקסטזה. חוויה של התלהבות היא נעימה, מדרבנת ומשמחת, אולם מטבע הדברים היא איננה מחזיקה מעמד לאורך זמן, ובנוסף – היא עלולה להיות מסוכנת במקצת אם היא יוצאת מכלל שליטה.

גם בעבודה הפנימית של האדם – יש את המצוות שבשגרה היומיומית כדוגמת שלוש תפילות ביום, ברכת המזון, תפילין, כיבוד הורים וכדומה, ויש את המצוות הנדירות יותר כמו שופר, מצוות הקשורות לחגים, ברית מילה וכדומה. מטבע הדברים, המצוות הנדירות נעשות בהתלהבות ודבקות יותר מאשר המצוות היומיומיות.

אחת השאלות הגדולות בפרשה היא מה קרה לנדב ואביהוא? איך יכול להיות שנערים קדושים – בני אהרן הכהן, מקטירים ביום הקמת המשכן אש זרה אשר לא ציווה אותם השם? מה המניע הנפשי שגורם לאנשים גדולים ליפול ממדרגתם?

מה קרה שם?

בסוף פרשת צו מתוארת חנוכת המשכן, ומובא שם שמשה ציווה את אהרן ובניו לשהות בתוך משכן השם שבעה ימים: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים, עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם, כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם... וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת השם וְלֹא תָמוּתוּ, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח', ל"ג-ל"ה). פרשת שמיני מתארת מה אירע ביום השמיני – ביום שבו חנכו את המשכן בפועל, ואהרן ובניו הקריבו קורבנות בפעם הראשונה.

נדב ואביהוא, שני בני אהרן, הקטירו באותו יום שמיני קטורת על פי דעתם, ללא ציווי מאלוקים: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי השם אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א'). התוצאה היתה מידית: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי השם, וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי השם" (ב'). נורא! עם ישראל נמצא במצב של שמחה ורוממות רוח בעקבות השראת השכינה, ובני אהרן – משרתי השם – נפטרים לבית עולמם.

החטא של נדב ואביהוא די מעורפל, והמדרש מביא למעלה מעשר אפשרויות להבין במה בדיוק הם חטאו. אחת האפשרויות מובאות ברש"י: "שתויי יין נכנסו למקדש" (ויקרא י', ב'). ננסה לקשר בין מה שהתורה כותבת "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי השם אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", לבין הדעה שהם נכנסו למקדש שתויי יין, כשהמטרה היא אנחנו – עבודת השם שלנו.

נדב ןאביהוא היו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. הקדוש ברוך הוא מזכיר אותם לפני מעמד הר סיני – "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר, עֲלֵה אֶל השם אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (שמות כ"ד, א'). נדב ואביהוא מסומנים כאן כממשיכי ההנהגה של משה ואהרן.

נדב ואביהוא היו תלמידיו המובהקים של משה רבנו והתורה מכנה אותם "תולדות" של משה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר השם אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר" (במדבר ג', א'-ב') רש"י כותב - "ואלה תולדת אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו... נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה".

גם אחרי האסון, התורה עדיין קוראת להם קרובים להשם – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר השם לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (י', ג'). רש"י שם מביא את המדרש שמשה אמר לאהרן שנדב ואביהוא גדולים יותר מהם.

אם כך, ברור לנו שבפרשה זו רב הנסתר על הנגלה, אולם למרות זאת נשתדל לקחת מפרשה זו אבני דרך מאירות למסלול החיים שלנו.

איך אפשר להבין שאנשים קדושים אלו נכנסו שתויי יין למקדש? איך זה יתכן?

מה משמעות העניין?

שתיית יין גורמת להשליט את הרגש על הראש. שכרות מאפשרת לרגש הטבעי להתפרץ, בלי בקרה ובלי סדר וחוקים. כשאדם משתכר, הוא משתחרר ופשוט אומר את מה שהוא רוצה להגיד. היין מאפשר לאדם להיות הוא ולגלות את מה שבליבו בלי לעבור את בקרת השכל.

נדב ואביהוא היו זוג נשמות עילאיות, שלהטו ב"אקסטזה" ביום הקמת המשכן. הם ראו את האש יורדת מהשמים בפעם הראשונה בהיסטוריה, והם לא הצליחו לשאת את הרגע. הם רצו למסור את עצם מהותם ולדבוק בבורא באהבה גמורה. נדב ואביהוא ידעו שאסור להם להקטיר בלי הוראה ממשה, הם ידעו שיש כללים במקדש, אבל הם אמרו: מה מקומן של התקנות "הקטנות" כשאנו בוערים באהבה? החוקים נועדו בשביל אנשים קטנים, אלו שאין בהם אש, אבל כשהאש בוערת – מה משמעותם של הסדרים? המדרש (ספרא) כותב על נדב ואביהוא: "כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה". הם אמרו הבה נוסיף אהבה על אהבה, אש על אש. ובזה הם טעו.

כך כותב הנצי"ב מוולוזין (העמק דבר במדבר ט"ו, ל"ט): "מי שפורש לעבודת השם ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת השם, עליו לשמר מצווה בזמנה ולא לקפח מעשה המצוות בשביל דבקות חס ושלום. וכבר אמרו חז"ל במסכת שבת: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה'... שמי שהגיע לאהבת השם והקבלת פני שכינה – עליו להפסיק דבקותו ולהזדקק למצווה המעשית שבאה על ידו".

ההלכה היא העיקר. הרגש הוא כלי כדי להניע את המעשה ההלכתי ולמלא אותו בחשק, אבל הוא אינו מטרה לעצמה, וחלילה שהרגש יגבר על המעשה.

רגש הוא ביטוי של האדם עצמו, ואילו החוקים הם התורה של בורא עולם. הרגש הוא חוויה נהדרת, אבל החוקים "הקטנים והמגבילים" הם חשובים יותר. זה טוב שאדם מרגיש "אש" והתלהבות, אבל הוא מוכרח לכוון אותם אל תוך כלים ולתוך מסגרת הלכתית קבועה ויום-יומית.