סיון רהב מאיר: גם בגיל 30, לא מאוחר להתחיל ללמוד על פסח

שבוע טוב מבלגיה. רגע אחד שלא אשכח, מתוך שבת חיזוק למאות יהודים מרחבי אירופה, תחת הכותרת "Go Jewish": ליל שבת. סעודה. הזמר אבי מילר הגיע מישראל, אחרי שירות מילואים ממושך בעוטף עזה. הוא מתחיל לשיר, ותוך שניות מתקבצים סביבו עשרות סטודנטים. כולם נרשמו לשבת בהתלהבות בגלל המצב, בגלל הרצון להיות עכשיו ביחד. כששאלתי אותם לפני כן בהרצאה שלי מה הבעיה שהכי מטרידה אותם, הם התלבטו בין אנטישמיות לבין התבוללות.

אבל ברגע הזה הם לא עוסקים בבעיות, אלא בפתרון. בחגיגה של זהות יהודית. הם עומדים במעגלים, קופצים ורוקדים ושרים: "עם ישראל חי", "עושה שלום במרומיו", "אנחנו מאמינים בני מאמינים".

ואז אבי לוקח שורה אחת מהפיוט "י-ה אכסוף" ושר אותה לאט, שוב ושוב ושוב: "וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ".

אני מצטרפת למעגל של סטודנטיות מאמסטרדם. מסתכלת ימינה, ורואה שזו שעומדת לימיני בוכה. מסתכלת שמאלה, ורואה דמעות גם בעיניים של זו שמצד משמאל.

ואז הסטודנטית משמאל שואלת אותי: "מה הוא שר? מה המלים האלה?". אני מתרגמת לה לאנגלית, וגם חברתה שמצד ימין מקשיבה בסקרנות: "וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ". הכוונה היא שהרחמים של אלוקים יופיעו עלינו, על העם הקדוש שלו.

ופתאום קלטתי: שתיהן עמדו במעגל בשבת ושרו, ואז בכו למרות שלא הבינו אף מילה. הנשמה שלהן הבינה. הנשמות מבינות עכשיו.

שבוע טוב מבלגיה. שנזכה לרחמים.

פסח, לראשונה בגיל 30

הוא לא הסכים להצטלם, אבל הרשה לי לצלם את החוברת שהחזיק ביד: חוברת לימוד יהדות לילדים קטנים.

הוא ניגש אלי בסוף ההרצאה והציג את עצמו: בן 30, רואה חשבון מאמסטרדם, שהגיע לשבת ששמה Go Jewish, לצעירים יהודים מאירופה.

מאז הטבח הנורא בשמחת תורה, הוא החליט שהוא רוצה ללמוד יותר יהדות, והרי צריך להתחיל איפשהו. אז בלי להתבייש הוא לומד מהחוברת הזו. עכשיו הוא בפרק על פסח, פשוט מכיר לראשונה מילים בסיסיות: פסח, מצה, מרור. רוצה להצליח לקרוא מההגדה. הלוואי על כולנו כזו הכנה, כזו התרגשות.

צילמתי כמה דפים כדי להמחיש על מה מדובר, ועד כמה הרמה היא בסיסית. ואמרתי לו שככה אחד החכמים הגדולים שלנו, רבי עקיבא, התחיל ללמוד את התורה בגיל 40. הוא למד כמו ילד את האות אלף ואז את האות בית, והלאה ומעלה.

וחשבתי לעצמי איזה עוד דברים נסתרים קורים פה עכשיו בעולם, בלי שנשים לב. בשמחת תורה הוא כמעט לא ידע כלום על המורשת שלו ועל העם שלו, והנה עכשיו בחג הפסח, רואה חשבון יהודי בן 30 מהולנד, יזכה לראשונה לצאת מעבדות לחירות.

תקווה היא תוכנית עבודה

תקווה צריכה להיות תוכנית העבודה שלנו. גם היום, בעיקר היום. והנה פסקה שנותנת תקווה. דברים של הרב יונתן זקס, מתוך החוברת החדשה שזכיתי לערוך, "לרפא את הלב": "אחרי כל טרגדיה בתולדות ישראל – בא גל חדש של יצירתיות. חורבן בית ראשון הוביל לחידוש מקומה של התורה בחיי העם, במפעל של עזרא ונחמיה. חורבן בית שני הצמיח את היצירות הגדולות של התורה שבעל פה – המדרש, המשנה ושני התלמודים.

"טבח הקהילות היהודיות בצפון אירופה במסע הצלב הראשון – חולל את הופעתם של חסידי אשכנז. המפגש עם הנצרות בימי הביניים – הוביל להתחדשותה של פרשנות המקרא. המפגש עם האסלאם הנביט רנסנס בפילוסופיה היהודית. גירוש ספרד התגלגל לתחיית הקבלה בצפת במאה ה-16.

"השואה, הקטסטרופה הגדולה מכולן, הובילה ללידה גדולה מחדש: רק שלוש שנים אחרי שהביט באישוני מלאך המוות באושוויץ, הגיב עם ישראל באישור חסר תקדים של החיים, בהכרזה על מדינת ישראל.

"בסינית, אותו סימן-כתב מציין 'משבר' ו'הזדמנות'. אולי לכן שורדת התרבות הסינית שנים רבות כל כך. העברית אופטימית אפילו יותר מהסינית: 'מַשְׁבֵּר' הוא גם כיסא היולדת. הרפלקס היהודי הוא לראות תקופות מצוקה כצירי לידה. משהו חדש נולד".

5 דברים על הפרשה

1. פרשת השבוע היא פרשת שמיני, הפרשה השלישית בספר ויקרא.

2. הפרשה פותחת במעמד חגיגי ומרגש: חנוכת המשכן, המרכז הרוחני של העם. זה קורה ביום השמיני, אחרי שבעת ימי הכנה, ולכן זה שם הפרשה. אהרן הכהן מברך את העם בברכת הכהנים והשכינה שורה על המשכן, על העם.

3. אבל המעמד המרגש הופך לטרגדיה: שני בניו של אהרון הכהן מתים, כיוון שהקריבו "אש זרה" במשכן, כלומר פעלו בניגוד להוראות ולמה שמצופה מהם. אהרון הופך לאב שכול, והתורה מתארת את התגובה שלו בשתי מילים מפורסמות: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". מול האסון שקורה לו, אהרון שותק.

4. העם כולו מצטער בצערו של אהרון ("וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'"). ומתוך האסון הוא חוזר אל החיים, והתורה מתארת כיצד עבודת המשכן נמשכת.

5. ולקראת סוף הפרשה, מופיע רצף של מצוות והוראות: דיני הכשרות. מה החיות שמותר לאכול ומה אסור, וכיצד השמירה על כך תגביר את הקדושה בעם. גם אחרי אלפי שנים המילים האלה קשורות לצלחת ולמטבח בבתים יהודיים בכל רחבי העולם.

זכור את יום השביעי

"שלום סיון, כאן בועז קליין, שליח חב"ד בברילוצ'ה, ארגנטינה. אלפי ישראלים מכל הסוגים עוברים כאן כל שנה, אבל עכשיו יש קבוצה חדשה ומיוחדת שאנחנו מארחים באהבה: המילואימניקים שיצאו מעזה.

"בכל ערב אנחנו יושבים פה ועושים על האש, עם חומוס, שקשוקה או מרק חם, אבל האוכל הוא לא העניין. הסיפור הוא הלב. את מה שעולה כאן קשה לתאר במילים.

"אגיד בעדינות, שלדעתי רבים מהלוחמים מעדיפים להיות כאן כדי להתרחק מהשיח בתקשורת וברשתות בישראל. הם מרגישים שזה מחלל את מה שהם הרגישו יחד בעזה. יש משפט שכבר הפך אצלנו למטבע לשון מפורסם: 'זָכוֹר את יום השביעי'.

"הכוונה היא לא רק ליום השבת, אלא ליום השביעי – השבעה באוקטובר. לשמור מכל משמר את מה שכולנו חשנו ביום הזה. צער גדול, אבל גם אחדות ועוצמה שהתגלתה במלוא תפארתה. כמו פלאש, כמו מכת ברק, נזכרנו מי אנחנו באמת וכמה אנחנו אחד. אסור לשכוח. שכל אחד ייקח אחריות על הסביבה שלו, על המילים שלו.

"בבקשה, תנו להם לחזור לארץ לאחדות אמיתית. אני רוצה לצעוק מארגנטינה עד לישראל, בשמם של מאות לוחמים שאני פוגש פה: זכור את יום השביעי!

"בועז קליין, ברילוצ'ה, ארגנטינה".