הכוונה אולי טובה, אבל זה לא אומר שהמעשים נכונים

פרשת שמיני נפתחת באירוע מרגש אשר הופך טרגדיה: ביום החשוב של אהרון הכהן, בראש חודש ניסן, אשר נקבע להיות היום הראשון של עבודת אהרון במשכן, הוא שוכל את שני בניו. "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל... ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח... ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'... וידום אהרון". איזה אסון נוראי. שני בניו הגדולים של אהרון, אשר היו העתודה המנהיגותית והרוחנית של עם ישראל, נשרפים אל מול עיניו של אביהם, ביום בו הוא אמור לממש את תפקידו ככהן גדול ולכפר בעד עם ישראל.

איך זה קרה? איך יכול להיות ש"בני אהרון" פעלו בניגוד לכללים ועוד במקום הקדוש ביותר. הרי אהרון התאפיין בדייקנות ובביצוע הפעולות "לפי הספר", ובצניעות. לדברי רש"י, "היה אהרון בוש וירא לגשת [אל המזבח]. אמר לו משה: למה אתה בוש?לכך נבחרת!". כיצד דווקא בניו הם אלה שהתנהגו בניגוד לפרוטוקול, באקטיביסטיות בעייתית ובמוחצנות נטולת רסן לכאורה? מה קרה לאותם בני אהרון עליהם נאמר בפסוק האחרון של פרשת צו: "ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה", וכדברי רש"י שם: "להגיד שבחם, שלא היטו ימן ושמאל". מה השתבש?

כמובן, אפשר לומר שזו תופעה מוכרת של "בנים של". אבא קפדן ומיליטנטי, יוצר פנומנלי או מנהיג גדול, לא תמיד מצליחים להעביר את מידותיהם לדור השני. הבן מבקש למרוד או סתם לא עומד בציפיות – דווקא בגלל החינוך הנוקשה והחיים בצל זוהר אביהם. התופעה אומנם מוכרת, אך נראה כי היא פחות רלוונטית למקרה של נדב ואביהוא. נדב ואביהוא לא היו רק "הבנים של" או "האחיינים של". היו להם זכויות בזכות עצמם. כבר במעמד הר סיני, הם היו חלק מהמשלחת המיוחדת שהתקרבה להר סיני, בשונה משאר בני ישראל שנאלצו לעמוד מרחוק, ובשונה מבניו של משה. מה גם, שנדב ואביהוא היו תלמידיו המובהקים של משה, עד כדי כך, שרש"י קובע שהם נחשבו בניו הרוחניים. וכך הוא כותב בפרשנותו לספר במדבר פרק ג, פסוק א: "בני אהרון נקראו 'תולדות משה', לפי שלימדן תורה. מלמד, שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו – נעשו אלו התולדות שלו, שלמדם מה שלמד מפי הגבורה". אם לא די בכך, הרי שנדב ואביהוא לא ביקשו לפרוש ממסורת אביהם. אדרבה, הם בהחלט ראו את עצמם כאחים הבאים שהולכים להנהיג את עם ישראל. וכפי שנאמר במסכת סנהדרין: "היו משה ואהרון מהלכים בדרך ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור?".

האירוע המורכב והמפתיע של נדב ואביהוא, נזכר בתורה מספר פעמים, וזכה לפירושים שונים. חלק מהפרשנים סברו כי בני אהרון חטאו ביהירות, בגאוותנות, ואפילו ברשלנות הנובעת משכרות. אך יש המפרשים כי נדב ואביהוא לא חטאו אלא בסך הכל, כלשון הספרא, ביקשו "להוסיף אהבה על אהבה", שאפו להתעלות ולהתקדש ברוחניות. אלא שדווקא גישה זו אף מעצימה את סימני השאלה על העונש שהם ספגו – וזאת בפרשה אשר בה נוכח גם הציווי: "והתקדשתם והייתם קדושים". דוגמא מקבילה המעצימה את אי ההבנה, מוזכרת בהפטרה של פרשת שמיני. שם מצוין כי עוזה אשר הזדרז לשלוח יד ולמנוע את נפילתו של "ארון האלוהים", נענש ונהרג במקום. דוד המלך עצמו, שנכח במקום, הזדעזע מחוסר הצדק לכאורה: "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' בעזה, ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה". כיצד אפשר להבין את הדברים?

בפתיחת ספרו המונומנטלי של רבי יהודה הלוי – "ספר הכוזרי", מסופר על חלומו החוזר ונשנה של מלך כוזר, אשר ישמש עבורנו כאנלוגיה. "מלך זה – מסופר שם – נשנה אליו חלום אחד פעמים רבות. בחלומו, והנה מלאך מדבר אליו ואומר לו: 'כוונתך רצויה בעיני האלוה, אבל מעשך אינו רצוי'". רוצה לומר: עצם העובדה שהכוונה נובעת ממקום חיובי, אין זה אומר בהכרח כי המעשה שייעשה בעקבותיה בפועל גם הוא נכון. על פי הפרשנות הקובעת כי בני אהרון לא חטאו, הרי שכוונתם היסודית הייתה חיובית: רצון לקחת חלק, להתקדש ולפעול בהתאם ללב.

בעידן של פוסט-מודרניות, הנרטיב האישי הופך לאמת לגיטימית, ורבים פועלים לפי "מה שמרגיש נכון" או לפי מה "שמתחברים אליו". הרגש של האינדיבידואל מקבל את ההובלה, פעמים רבות – באופן בלעדי. וכך, "הגשמה עצמית" הופכת לחזון על. לעיתים, גישה נרטיבית זו דוגלת בחסד נטול גבולות, באהבה ללא מיצרים, בדרישה לאידיאליזם חסר התחשבות במציאות – הכל כאן ועכשיו. חלק מהאנשים המאופיינים בהתנהלות כזו, מכונים בעולם הקבלה: "נשמות דתוהו". הרב קוק תיאר אותם כבעלי: "שלהבת התפעלות נפשית מתלקחת". על כן: "הם צריכים עבודה מיוחדה להגביל גבולים במעמדי נפשם פנימה, למען יוכלו לעמוד בצורה שלווה".

נדב ואביהוא גדלו בתוך רוחניות עצומה. הם עברו חוויות מטאפיזיות וספגו אורות מסנוורים. באופן טבעי הם היו בעלי שאיפות מעולמות גבוהים ורצון להתנתק מחיי שעה. אך האירוע המצער שקרה להם – אירוע המתרחש ביום הפורמלי והחגיגי של חניכת המשכן, בא ללמד כי לא תמיד אפשר ללכת רק אחרי הלב. וכך כותב הרב קוק: "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המידות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עילאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מייחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתייחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית".

לא תמיד נכון לפעול על פי פרץ רגשי או צורך אינדיבידואלי יצירתי אך אישי. פעמים יש לפעול באיזון ובשילוב השכל, בהתאם ל"סדר העבודה" – הכללים והעקרונות, ומתוך הבנה כי גם אלו ראויים ונכונים – גם בהם יש אמת, ואולי גבוהה יותר. דרך זו של אחדות ואיזון, היא גם האופן בו פירש הרב קוק את הפסוק מספר מלאכי: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". וכך הוא כותב: "רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה... אליהו הנביא עם משיח בן דוד". את השאיפות החיוביות של נדב ואביהוא לאוויר פסגות, יש לעגן לרגבי האדמה – לחיי המעשה. יש להביע אותן בצינורות ובכלים המתאימים – המקיימים את החיים ואת הכלל.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.