ד"ר רועי פורר ז"ל: "השבת נכנסה לי ללב דרך הדגים המרוקאיים"

מעט מסיפור חייו המרתק של רועי פורר שמעתי היום לראשונה. כפציינטית שלו בעבר, היה לי ברור שמדובר באדם עם אמירה יוצאת דופן. הוא בן להורים ניצולי שואה, וסקרנותו ואהבתו לירושלים הם שהביאו אותו ללימודי רפואת שיניים בעיר – בעיקר בגלל ההיסטוריה והמונומנטים העתיקים שבה, ופחות בשל הלימודים. מאוחר יותר, כשסיים את חוק לימודיו האקדמיים, טס לטיול בנפאל, שם עבר חוויה מטלטלת ומסעירה על סף מוות קליני, שממנה יצא רק בנס.

"אבי הוא ניצול שואה שהתחזה לנוצרי ושירת כ'נער כנסייה' כדי לשרוד", מספר פורר, "אחד הכמרים, שטיפח את אבא, זיהה בו 'נשמה יתירה' וצפה לו עתיד של כומר גדול. 'יש לך הילה על ראשך', נהג לומר לו. במשך שנים רבות שמר אבי על זכות השתיקה ולא סיפר דבר על הקורות אותו בצל המלחמה האיומה. אולם, כשהייתי בן 20 הסכר נפרץ, ואבא פתח את הפה. שמענו ממנו דברים איומים על ילדותו בכפר. בחורשה שבה שיחק כילד קטן, עברו רכבות המוות בדרכן למחנה ההשמדה בלז'ץ, ושם היו רכבות המוות מתעכבות כשה'תור' להשמדה התארך. באחת הפעמים היה עד למקרה מזעזע שבו הורידו אנשי הגסטאפו מהרכבת - אם וילד כבן שנתיים, הובילו אותם לאותה חורשה, ושיסו בהם את הכלבים, ללא רחמים.

ד"ר רועי פורר

ד"ר רועי פורר

בד בבד, גם אנשי אותו הכפר המתינו בדומייה להשמדתם הם, אלא שבאורח נס, בלילה שקדם לפינוי אביו וסביו - הזדרז שכנם הגוי להתדפק על דלת ביתם והודיע להם כי מחר יישלחו הרחק להשמדה. "ללא שהות, התארגנו סבי, גיסות סבתי ואחותה, עם שני בני דודים נוספים, וברחו אל עומק היער. משם יצאו הנשים והילדים לוורשה, כשהם מתחזים לגויים, בעוד הגברים הצטרפו אל שורות הפרטיזנים.

סיפורים דומים היו גם לחבריהם, רובם ניצולי שואה. ילדה בת תשע הסתתרה במרתף, כשבזמן הזה שמעה את בני הבית מתווכחים אם להרעיל אותה מחמת הסכנה למחביאים יהודים... שתי אחיות הסתתרו שנתיים רצופות מעל ראשה של זקנה שלא ידעה על קיומן, קפואות מפחד לזוז ולהשמע... אח ואחות נפגשו בשדה בזמן ליקוט תפוחי אדמה אחרי שאבדו זה לזה משך כל המלחמה… אח זיהה מתוך החשמלית העוצרת את אחיו הגדול נעצר בידי הגסטאפו, וידע שאם יראה סימן של הזדהות גם הוא יירה מיידית, ונפרד ממנו בליבו לתמיד…".

הסבתא בגולה: מיישבת סכסוכים בין כנופיות

ייאמר לזכות אביו, שלמרות ששרד את התופת, הוא נשאר עם אותן האיכויות שהיו בו לפני המלחמה - רגיש ועדין, צעיר ברוחו, סקרן, שמח, ושוחר דעת. ממנו ירש רועי, ככל הנראה, את יצר הסקרנות הגדול, שהוביל אותו לחקור כל מה שרק היה אפשר, החל מאנשים ותופעות, וכלה בארצות שונות ברחבי העולם, בהן טייל לפני ואחרי שירותו הצבאי.

סבתו מצד אמו הייתה בת של רב, בעלת אישיות רבת תושייה, וממולחת מאוד. כשפרצה מלחמת רוסיה-פינלנד, התגייס הסבא לשורות הצבא, ולמרבה הצער נהרג. "כך נאלצה סבתא לנדוד עם שלושת ילדיה, בהם אמי שהייתה כבת שנתיים בלבד, בנסיעת רכבת שנמשכה 14 ימים רצופים על גבי פלטפורמה חשופה ללא מעקה וללא מעצור - למזרח הרחוק של רוסיה-לעומק קזחסטן. רק כדי לסבר את האוזן – מדובר במקום הרובץ שבטים עתיקים של מגדלי סוסי-פרא, גברים עם סכינים עקומות באבנט, ונשים עם בגדים רקומים וצמות אדומות ארוכות. מן הנסיעה ההיא סבתא זכרה מחצבים מתנוצצים בהרים בלילות, ואת עזרתו ומסירותו של גולה אחר, בצפיפות ובסכנה של הדרך".

כיצד הצליחה לשרוד שם - זהו סיפור בפני עצמו, רצוף השגחות וניסים. מתוקף היותה בת רב חכם, ממולחת וחריפה, עד מהרה יצא שמעה כמיישבת סכסוכים, והיא מצאה את עצמה בוררת בין ראשי כנופיות. "זה פלא עצום שאנשים מסוכנים ורשעים ביותר, היו מגיעים אליה כדי ליישב מחלוקות", מספר רועי. "עיסוק צדדי זה סייע בידיה של סבתי לכלכל את פיותיהם הרעבים של הנסמכים עליה - ילדיה, ועוד יהודים גולים ורעבים ששיחרו לפתחה, והגיעו לסעוד אצלה. ולא רק בגולה, כי אם גם בארץ, נחשבה לעמוד התווך של המשפחה, והייתה חלק עיקרי מהחינוך שלי".

לאחר המלחמה עשתה הסבתא את דרכה באונייה רעועה 'שמונה מאות איש בספינה של שמונה', לכיוון ארץ ישראל הנכספת, יחד עם עקורים נוספים מאדמת אירופה העשנה. אלא, שגם מסע זה לא הסתיים באחת: למרבה הצער האונייה נתפשה על ידי הבריטים סמוך לחופי הארץ, וכשהיא בליווי שתי אניות מלחמה, נשלחה למחנה עקורים בקפריסין.

לבסוף, אחר מסע תלאות מייגע - הגיעה המשפחה ארצה, והתמקמה בקריות של חיפה, שנחשב אז לכור ההיתוך של עולי מדינות אירופה. "כנערים, היינו נוסעים לים בשבת ועוברים דרך קריית שמואל הדתית. ייאמר לזכותם של האנשים שפגשו אותנו בדרכנו, שאף לא אחד מהם פצה פיו לרעה. הסובלנות שלהם ושל החברים שפגשתי בהמשך, הרחבות הנפשית ודרך הארץ שבה התייחסו אליי - הם אלו שגרמו לי, שנים לאחר מכן, לרצות להתקרב אל היהדות. לפתוח צוהר קטן לפחות, לשמוע ולנסות להבין".

'לחקור' את העיר העתיקה

איזה מין נער היית?

"כמו כולם", הוא מחייך ומסגיר את ההיפך הגמור. "אני תמיד אומר שלמדתי בבית ספר ים-תיכוני - כולם היו בתיכון, בזמן שאני הייתי בים. ועכשיו ברצינות. הייתי טיפוס מאוד סקרן, רוב הזמן רוכב על אופניים - ים, סנדלים, חופש. זה בעיקר. אהבתי מאד לקרוא, לפסל וללמוד דברים חדשים, אבל תמיד בדרכי שלי".

אותו יצר הרפתקנות וסקרנות שפיעם בו מגיל צעיר, הוביל אותו לטיולים ברחבי העולם, ומאוחר יותר בחייו אף להשתקעות בירושלים, בה החל את לימודי רפואת השיניים שלו. "במלחמת לבנון הראשונה נפצעתי ברגלי, ונאלצתי לבלות ימים שלמים בבית. בזמני הפנוי הייתי מפסל, ואז הציע לי מכר של הוריי, רופא שיניים במקצועו, ללמוד טכנאות שיניים בחסותו. הסכמתי, ועשיתי כמה עבודות, שיצאו לא רעות בכלל. הוריי, ש'הריחו' את הפוטנציאל הגלום בי אמרו מיד: 'למה לך לעשות קריירה בטכנאות, כשאתה יכול להיות רופא?'".

וההצעה קסמה לך?

"לא שללתי את האופציה, וזה הספיק להם כדי לעזור לי לנסות להתקבל לכמה פקולטות לרפואה ורפואת-שיניים".

אם כבר רפואה, אז למה לא ללכת על כל הקופה וללמוד רפואה קונבנציונאלית?

"כיוון שרפואה רגילה נראתה לי קצת מתישה, ומטבעי אני אדם שמוכרח להפיק עניין ממה שאני עושה. הרי גם ללימודי רפואת השיניים בירושלים נסעתי כדי לבלות ולהכיר את מבניה העתיקים ואנשיה המעניינים של העיר. לימודים? מי בכלל חשב על זה... הם היו רק אמתלה לעניין שהפקתי מהעיר העתיקה. 

רק בשלב של הבחינות, כשהבנתי שחייבים לעבור את זה איכשהו כדי לקבל את שתי האותיות האלה, ולהפוך למדופלם - אז כבר לא הייתה לי ברירה אלא לאסוף את עצמי, לשבת וללמוד".

אז למעשה היית מעין אנתרופולוג, שמטרתו לחקור את תרבות האנשים והמקומות אליהם הוא מגיע. אפרופו ירושלים, העולם היהודי היה חלק מאותו מחקר?

"לא ממש. ירושלים בתקופה ההיא עניינה אותי רק במובן ההיסטורי שלה. הייתי מטייל בעיר העתיקה, מקפץ על הגגות ומסתובב בין חצרות המנזרים, ללא פחד. בעוונותיי, רגלי נשאו אותי לחורים והכוכים העמוקים ביותר של כנסיית הקבר והמנזרים סביבה, תוך שאני מתרגל התחמקויות למעברי הנזירים, והיטמעות בתהלוכות שלהם. אחד התחביבים היותר גדולים שלי אז, היה צילום 'חווייתי'. הטקטיקה בה נקטתי הייתה מאוד פשוטה – הייתי טוען מצלמה שחור-לבן בפילם של 100 תמונות, נעמד בקרבת מקום ומתחיל 'לירות' מגובה הכיס, או עם יד מורמת מעבר לגדר. אמנם השיטה הזו לא הניבה הרבה: מתוך 100 תמונות, רק חמש או שש יצאו טובות, אבל זה היה הכיף שלי. אחר כך הייתי יושב עם זכוכית מגדלת על הנגטיב, בוחר את התמונות הכי 'אמנותיות', ומדפיס תמונות רבות על נייר הדפסה אחד – טכניקה שבעבר השתמשו בה הרבה, והיום, הודות לטכנולוגיה המתקדמת, כבר אינה קיימת".

אחרי הצבא

אחרי הצבא

"השבת נכנסה לי ללב דרך הדגים המרוקאיים"

עד הגיעו לאוניברסיטה, אפשר לומר שחיים תורניים וכל מה שסבב אותם, היו ממנו והלאה. "לבורא לא היה כל מקום בחיי. לא ידעתי כלל על נוכחותו", מסביר רועי. אלא, שדווקא שם באוניברסיטה, מעוז הפלורליזם החברתי, מצא עצמו פורר מתחבר לחבר'ה מסוג אחר לגמרי. "היה לי בית קטן בקרבת שכונת נחלאות, ובין שאר ידידיי, היתה חבורה של מרוקאים מתוקים בני אותה עיירה. כולם היו תמימים ובעלי אמונה שורשית חזקה. מהם גם שמעתי לראשונה מושגים של סיפורי מופתים ומעשיות צדיקים". למרות הפליאה, וכאילו כנגד כל הסיכויים, דווקא עם אותם חבר'ה תמימים, מצא 'האשכנזי', ה'סטודנט' - את שחמדה נפשו.

מה בכל זאת משך אותך לחבורה הזו דווקא?

"זו גם הייתה השאלה שלהם בהתחלה", מחייך פורר וממשיך לשחזר, "לכן, במשך זמן מה הייתי בבחינת 'חשוד' ביניהם. כיוון שרובם היו כעין לוחמי חירות מרוקאיים, ונמנו על החבר'ה של צ'רלי אבוטבול וה'פנתרים השחורים' – הם נטו לחשוד בי שאני שתול, ותהו מדוע אני מנסה להיטמע ביניהם. אבל לא לקח להם הרבה זמן להבין שאני שם בעיקר בגלל הדגים" (צוחק).

בגלל הדגים?

"טוב, לא רק...", פורר מחייך, "היה גם עראק... תביני, סטודנט שחי בירושלים, בעוד הוריו גרים בצפון, זו נוסחה בדוקה לרעב תמידי. דרך הדג של שבת, החמימות המרוקאית שלהם שעטפה אותי, וסיפורי המופתים ששמעתי מהם על חכם מנשה וחכם ציון ברכה – השבת נכנסה לי ללב. אז נכון שזה לא היה מיד, ונכון שבהתחלה ניסיתי לברוח מזה, אבל מהאמת אי אפשר הרי לברוח. במוקדם או במאוחר אתה מוכרח לקבל החלטות מכריעות. גם כאלו שאתה בורח מהן עם תרמיל על הגב עד לנפאל".

* * *

על המפגש עם חכם ציון ברכה זצ"ל, המבט החודר שבעיניו, הברכות המדויקות שקיבל ממנו, ומעל לכל, האמת שחש בדברים ששמע מפיו – לא הסכים פורר להרחיב את הדיבור. "יש דברים שהשתיקה יפה להם", אמר. רק משפט אחד הסתובב כמנטרה על שפתותיו הדובבות: "זכיתי להכיר צדיק אמיתי. בעל מופתים אמיתי".

ובכל זאת? אני מקשה ורועי מתפתל קמעה. אחר, בדחילו ורחימו, מסכים לספר משהו: "כשראיתי אותו לראשונה, היה ברור לי שזה הוא. זה החכם שהחבר'ה שלי מדברים עליו כל הזמן. אז, לא ידעתי את שמו, אבל לפי הסיפורים ששמעתי מהם, הבנתי שזה הרב הקדוש. "הייתי בדרכי לשוק 'מחנה יהודה', כשפתאום ראיתי אותו צועד עם סלים ברחוב. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא להציע לו עזרה".

המפגש עם חכם ציון ברכה

"בתחילה, החכם לא הסכים לקבל עזרה, ואז, מעט אחרי שנשאתי את סליו, נעצר פתאום ואמר לי 'פה!'. לא הבנתי מדוע הוא עוצר דווקא שם. 'זה בסדר', אמרתי לו. 'אני אמשיך עם הרב עד הבית. אני יודע איפה הרב גר'. אבל הוא בשלו: 'פה!', אמר לי. אז, קרה דבר ששינה את השקפתי מן הקצה אל הקצה, וחידש אותי בכל תחושותיי, מחשבותיי, רצונותיי ומאוויי הפנימיים: הרב עמד איתי שם באמצע הרחוב, הניח שתי ידיים על ראשי, ברך אותי, נעלם, והותיר אותי פעור פה ונדהם".

בלי לזלזל חלילה, מה כל כך מפתיע בזה? אז קיבלת ברכה מחכם זקן שעזרת לו עם הסלים. במה היא שונה מברכה של כל אדם אחר, שזה עתה גמלת איתו חסד?

(מרצין) "תתפלאי לשמוע, אבל הברכה הזו הייתה מדויקת ביותר, ולא דומה לשום דבר אחר שהכרתי. עד היום אני מתקשה להאמין איך הרב ידע, אחת לאחת ולפרטי פרטים, על כל מה שייחלתי לעצמי. כל מה שהתפללתי עליו בסתר ליבי, הדברים הכי אישיים שלא סיפרתי עליהם מעולם לאף אדם – היו פרושים וגלויים לעיניו. לאור העובדה שכאדם חילוני, עצם המושג 'ברכות' בכלל לא היה קיים בז'רגון שלו, את יכולה כבר לתאר בעצמך איזו סערת רגשות זה יצר אצלי".

ומה היו המסקנות שלך מכל המעמד האמביוולנטי הזה?

"לקח לי הרבה זמן להבין את מה שבאמת קרה שם, אבל ככל שהיטבתי להתבונן בסיטואציה, לנתח ולפרק אותה לגורמים, היה לי ברור מעל לכל צל של ספק, שמדובר באדם עם כוחות יוצאי דופן. אבל, עם כל הרציונאל שבי, היה לי קשה להודות בזה שהחכם אכן ידע מה אני חושב ומה אני צריך".

רועי (משמאל) עם חברו למסע בנפאל, שם עבר מוות קליני

רועי (משמאל) עם חברו למסע בנפאל, שם עבר מוות קליני

בשלב זה, עם כל ההתפעמות וההתעלות שחשת, תן לי לנחש - אתה מקבל על עצמך עול מלכות שמיים, ומחליט ללכת ולחקור קמעה את היהדות.

פורר נד בראשו לאות שלילה, ומבט חודר נמסך בעיניו המהורהרות משהו. "ממש לא, להיפך. המפגש איתו יצר אצלי דיסוננס פנימי כל כך גדול, עד שבמשך תקופה ארוכה ניסיתי לברוח ממנו. מהעיניים האלו שלו, שראו דרכי. זה הפחיד אותי. הפחיד אותי לדעת שיש מישהו בעולם הזה, שקורא אותי כמו ספר פתוח מבלי שאצטרך לפצות את פי. משום כך, הדבר הטבעי ביותר בשבילי, היה להדחיק את כל מה שקרה ולהמשיך הלאה".

מה זאת אומרת 'להדחיק'?

"בשלב מסוים הרגשתי שאני מוכרח להתרחק מכולם ומהכל, לברוח משם, ולהיעלם. הייתי כבר לקראת סוף הלימודים, והחלטתי לצאת למסע רגלי לנפאל. מיד אחרי שגיבשתי לעצמי את הרעיון, צילמתי את עבודת הגמר שלי בדוקטורט בשישה עותקים, נתתי לאבי שישלח לכתובות המתאימות, וטסתי. לא עניין אותי עוד שום דבר. הרגיע אותי לדעת, שכשהתואר יגיע – אני כבר אהיה רחוק מכאן, בפאזה אחרת לגמרי. הרחק מהרב וממה שהשתמע מן הקרבה אליו".

"אחרי צעדים ספורים, הרגשתי שכוחותיי עוזבים אותי"

שם, למרגלות הרי ההימלאיה, כשהוא מוקף בנופים עוצרי נשימה, רחוק מכל שמץ יהדות, ומטייל בגפו - היה לו לרועי הרבה מאוד זמן לחשוב. הוא לא איבד כלל את האמונה שהשיג לפני היציאה לטיול. הוא נשאר אדם מאמין, אבל מאידך, לא רצה בחיים דתיים. "בכוונה יצאתי לטיולים שלי בכיוון הפוך מכל הישראלים. חיפשתי להכיר אנשים אחרים – בוגרים, חכמים ורוחניים, מסוג מעט שונה".

במסעותיו, חבר לטיפוסים שונים ומרתקים, ומכל אחד מהם למד משהו, איזו תובנה עמוקה שאותה לקח להמשך דרכו. "אחד המקומות המעניינים שהייתי בו הוא בית מלון של נהגי פרדות, ששכרתי שם מיטה ללילה. זה היה מעין חלל ענק שבתוכו פזורות מיטות, והסחורות והשקים היו תלויים על מרישי התקרה. בפינה כלשהי בתוך החלל הזה, מוקם המטבח, ושם ישבו נשים בנות משפחה אחת – סבתא, אם ובתה, בשמלות רקומות צנועות וגושי זהב וטורקיז ענקיים על צווארן, ובישלו מזון לצוות של 40 נהגי השיירה. כמובן שהתקופה עליה אני מדבר היא תקופה יפהפייה, שונה לגמרי מהיום. אז לא היו את כל הטלפונים הסלולריים, האינטרנט ודומיהם. אנשים בעולם, במיוחד שם, עדיין חיו בצנעה, והייתה להם שמחה מהדברים הקטנים שיש לחיים להציע".

אנשים נוספים שעניינו אותו ביותר הם ה'סאהדו', או בשפה פשוטה 'נזירים נודדים'. עם חושו האנתרופולוגי, ידע פורר לברור את 'חבריו' הזמניים למסע, אחד לאחד. "זה לא שהיה לי עניין באמונות שלהם, פשוט היה לי עניין להכיר אותם מהצד האנושי. מה מוביל בנקאי מכובד, לדוגמא, לעזוב קריירה ענפה מאחוריו, להצטרף לאותה כת נודדים ולהתקיים למשך שארית חייו, ממתת ידיהם של אנשים זרים".

יום אחד, הגיע פורר לכפר בשם 'לנדרונג' - תחנה שעל הציר הסובב את רכס האנאפורנה. "הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. קמתי מהמיטה והתכוננתי לצאת לדרכי, ולהמשיך את המסלול שהיה כבר בסופו. בחשבי כי מקלחת טובה תיטיב עמי, נכנסתי לנהר הסמוך. אלא, שבצאתי, אחרי צעדים ספורים בלבד, הרגשתי שכוחותיי עוזבים אותי, ואת מקומם תופשים חולשה והתייבשות. במאמצים אדירים זחלתי לכפר הקרוב". בעלת הבקתה בה שהה, נבהלה לראותו כך – כחוש וחיוור כל כך. במשך יומיים סירב לכל מזון, אך היא נזפה בו קשות בנפאלית רהוטה והזדרזה להכין לו מרק חם. "שרפה" אחד [סבל מטיילים מקומי] הגניב לו שני תפוחים נדירים ויקרי המציאות, אבל לשווא. "כל הגוף שלי רעד מקור. איבדתי לגמרי את התיאבון. הפסקתי לאכול ורזיתי פלאים".

"נס שיצאתי משם בחיים"

קשה להאמין שבפרק זמן קצרצר - שבועיים בלבד, איבד פורר 14(!) ק"ג ממשקלו. "מצבי רק הלך והחמיר. זה נס שהצלחתי לשרוד", הוא משחזר את רגעי האימה ההם. ימים ספורים קודם לכן, פגש באותו הכפר זוג מטיילים ישראליים, שעדכן אותו בבשורה המשמחת: בעוד יומיים יחול חג הפסח, והם ממהרים ל'סדר' חב''ד בקטמנדו.

מה עשית באותם רגעים?

"חיכיתי. לא היה הרבה מה לעשות במצב הזה. שכבתי בבקתה קודח מחום ורועד מקור, וחיכיתי שהמצב הזה יעבור". אבל הוא לא עבר. ואז הגיע ערב פסח.

"בעיצומו של הלילה - ריחות מיוחדים החלו למלא את הבקתה, והרגשתי בצורה מאוד חזקה את נוכחותה של סבתי שנפטרה. אז התחוור לי שאני למעשה חווה התחלה של יציאת נשמתי מגופי. ראיתי את הגוף שלי שרוע על המיטה, אך לא את הפנים. אין לי מושג איך, אבל ידעתי שאם אני לא רואה את הפנים – זה סימן שאני עדיין חי. ואז הופיע האור.

אנשים קוראים לזה אור, כי זה הכי קרוב למה שהם מכירים, אבל אני חושב שזה משהו הרבה יותר עמוק. זה מחלחל דרכך, מכיר ואוהב אותך. אני מרגיש איך האור הזה עוטף אותי, והוא כל כך מתוק ונעים – שכל מה שאני רוצה הוא להצטרף אליו. ידעתי שאני גוסס, אבל לא פחדתי למות. נהפוך הוא: שמחה, ציפייה והתרגשות אפפו אותי, וכל מה שרציתי היה לעזוב את הכל וללכת לשם, איתו.

אבל אז הגיעה ההכרה שאני נוטש את ההורים שלי ואת אחי, שאיש לא יוכל להעביר להם כמה טוב היה לי ללכת, ושהם יישארו עם כל הצער. עם המחשבה הזו נזרקתי, בבת אחת, חזרה לחלל ההכרה. נזכרתי בהם וידעתי שאסור לי ללכת ככה. הרגשתי שאני חייב לקחת אחריות על הניסיון לחיות, וזה מה שעשיתי".

משלא הצליח לקום ולעמוד על רגליו, מצא עצמו 'נלחם' על הזכות להישאר פה בעולם הזה, והתחיל לדבר אל האיברים שלו, פשוטו כמשמעו. "פניתי לכל איבר ואיבר בנפרד. אמרתי להם 'יד קדימה, רגל קדימה. קומו. אני צריך שתעזרו לי לצאת מפה'. למרבה הפלא, הם צייתו לי. לא מיד, אבל זה קרה מתישהו".

בכוחות-על הצליח פורר להיאחז במקל שליווה אותו, והתחיל לדדות בעזרתו החוצה, אל הלילה הדומם. חשוב לציין, כי יומיים לפני כן, באורח נסי לחלוטין, פגש בבנו הצעיר של האכסנאי, לליט גורונג, שמו. 'יש כאן רופא', אמר לו אז. עכשיו, באפיסת כוחות, צנח רועי ארצה על מדרגות הבקתה, ובעזרת מקלו - הקיש על דלת הבית מספר פעמים.

אחרי הטיול במזרח

אחרי הטיול במזרח

ההליקופטר נשלח תוך סכנת נפשות

"פתאום פתח את הדלת נפאלי מבוגר. 'אני צריך את הרופא', אמרתי לו. 'תחזור בבוקר', השיב. 'בבוקר אני אמות. עכשיו', התעקשתי. אחרי דין ודברים ארוך, למזלי, הופיע לליט והבין מיד את חומרת מצבי. כיוון שלא יכולתי כבר לעמוד על רגליי, הוא הרים אותי בזרועותיו, נשא אותי פנימה והלך להעיר את הרופא".

הרופא הצעיר הגיע והחליט לתת לו אינפוזיה. "זה מה שהציל את חיי", משחזר רועי בהתרגשות ומוסיף, "נשארתי עם האינפוזיה ועם הרופא לצידי עד למחרת, ובבוקר הרגשתי שאני חוזר לעצמי. הייתה תחושה שאני 'לובש' את הידיים והרגליים כמו כפפה וגרב. התחושות חזרו, העיניים שוב ראו מתוך חוריהן... אבל האור נעלם, תוך תחושת אבדן קשה".

יכולת כבר ללכת על רגליך?

"לא, עדיין לא. היכולת להשתמש בידיים ורגליים באופן מלא חזרה אליי רק אחרי שבועיים של מנוחה. אותו בוקר היה היום הראשון של חג הפסח. מכאן ואילך מגולל פורר באוזניי סיפור השגחה יוצא דופן, ורצוף באינסוף ניסים קטנים שהתרחשו במיוחד בשבילו: בדרך לא דרך הצליחו ליצור קשר עם הוריו ולספר להם על הקורות אותו. "הודות להתערבות של השגרירות בקטמנדו, קצת אחרי צהריים, הגיע הליקופטר לאסוף אותי. לא האמנתי שזה קורה לי - תוך סכנת נפשות אדירה, ובמסירות נפש ממש, הצליח הטייס לנווט את ההליקופטר בין ההרים ובמזג האוויר מסוכן".

בשגרירות, חיכה לו צוות שלם שכלל את אהרל'ה רם – סגן השגריר הישראלי דאז, ומשפחתו. רופא יהודי, ד"ר כהן שמו, קיבל אותו במאור פנים ובירך אותו ב'חג שמח'. "להיות יהודי וישראלי, זה ההבדל שבין חיים למוות", מדגיש רועי, "צוות השגרירות היקר מפז, טיפלו בי כאילו הייתי הבן שלהם. כעבור שבוע ימים, עשיתי דרכי לתאילנד, שם שהו אחי ואשתו. משם, אחרי מנוחה נוספת, הגעתי סוף סוף הביתה".

מה קרה איתך מרגע ההגעה ארצה?

"בארץ הגעתי למצב ראשוני של בירור מתמשך ומעמיק עם עצמי - בירור הנמשך גם כיום, מדי יום. זה לא היה קל, וזה עדיין לא קל. זו גם הסיבה, לעניות דעתי, שאנשים רבים נמנעים מלעשות חשבון נפש. הם מפחדים להעלות ממעמקי הנפש את הדברים המכאיבים, אבל לא מבינים שבדיוק בשביל זה קיים הכאב – כדי שנוכל לצמוח בעזרתו. אם אתה בורח מכאב, מהשפלה ומחרדה - אתה בורח מפתרון, מהייעוד שלך, ומכל מה שהחיים שלך יכולים להיות באמת.

למזלי אני טיפוס כזה ש'יודע שאינו יודע, וכמה עוד יש לו ללמוד', וההכרה שאתה זקוק לסביבת חכמים, היא זו שהובילה אותי לעשות את הצעד המשמעותי של ההתקרבות הרוחנית, ולהקיף את עצמי בעוד ועוד בעלי תשובה, ושיעורים". עם הזמן, לאחר התחזקות ממושכת, אף זכה פורר להכיר את בת זוגתו ולבוא עימה בברית הנישואין. כיום, מגדלים השניים ששה ילדים לתפארת, בלי עין הרע.

מה שבין ניתוח לשונות והצלת נפשות

מאז, מחלק רועי את זמנו בין רפואת שיניים, ייעוץ נפשי, ולימוד תורה - לבין מפעל חייו המקצועי ב-16 השנים האחרונות: ניתוק לשונות - במסגרתו סייע ד''ר פורר לאלפי תינוקות, ילדים ומבוגרים, בבעיות שונות ומגוונות.

עיסוקו זה החל אמנם כבר בהיותו סטודנט, אך הנושא תפש תאוצה כאשר נוכח לדעת שהוא בעצמו זקוק לפתרון בהול. "כשבתי הרביעית נולדה, ניסתה אשתי להניק אותה, אלא שהדבר היה כרוך בהמון סבל מצידה. הכאב היה כל כך גדול, שכבר לא יכולתי לראותה בסבלה".

בעקבות הניסיון הקשה הזה, התוודעו השניים אל מדריכת הנקה, שביקשה מד''ר פורר להתחיל לטפל בלשונות קשורות של תינוקות יונקים. אלא, שלמרות ההבנה העמוקה שיש לו באנטומיה של הלשון, הוא לא מיהר לקפוץ על 'המציאה' לפני שהוא מבצע מחקר אישי מקיף בנושא.

בעת קבלת תואר ד"ר באוניברסיטה העברית

בעת קבלת תואר ד"ר באוניברסיטה העברית

בסיומו, ורק כשהיה בטוח מספיק לקחת את הנושא צעד אחד קדימה, קרמה הפעילות עור וגידים, והפכה לחלק אינטגרלי מהשירותים שמציעה מרפאתו, הממוקמת בירושלים. ד''ר פורר מתמסר לעניין כליל, ומצליח לסייע לאנשים רבים - מבוגרים, ילדים וטף, שמגיעים אליו מכל רחבי הארץ והעולם, לפתור מגוון גדול של תסמינים שאינם נראים קשורים כלל לתפקוד הלשון. "הורים מעטים מודעים לכך שכמעט כל בעיית הנקה – יש לה שורש בבעיית תפקוד לשון, ומגוון הניסים שאנו עדים להם מדי יום במרפאה - הוא עצום".

קשת הבעיות הרפואיות שנגרמות בשל לשון קשורה היא כל כך רחבה – עד שקשה מאד להאמין שפעולה כירורגית פשוטה כל כך - מסוגלת לפתור כל כך הרבה בעיות. אצל תינוקות וילדים - הנקה, גאזים ועצירות, הפרעות אכילה, תת-משקל, הפרשות-עיניים, נוזלים ודלקות אוזניים, חוסר יציבות ונטייה לנפילות. אצל מבוגרים - עצירויות, בעיות אכילה, עיכול ומשקל, בעיות היגוי ודיבור, קשב וריכוז, מיגרנות, הפרעות-שינה, עייפות כרונית, נחירות, ודומה שהרשימה לא נפסקת. אינספור מקרים הגיעו עד כה לידיו הנאמנות של ד"ר פורר, וטופלו במקצועיות ובמסירות - לעיתים בבחינת הצלת נפשות של ממש.

"פתח את לבך ואהוב כל אדם – כי אין לך אדם שאין לו שעה"

ד''ר פורר מספר על מקרים אחדים מני רבים, שהגיעו אליו. הראשון של ילד בן חמש, שכמעט ואובחן כאוטיסט. "האם הגיעה אליי, אחרי שניסו הכל וביקרו אצל טובי המומחים, אך שום דבר לא עזר. במשך חמש שנים תמימות, הילד דיבר בהברות בלבד, ואימו הייתה היחידה שדיברה ב'שפתו'. מיד לאחר הניתוק, תוך השפעת הטשטוש, הילד התחיל לדבר בשטף!".

מקרה נוסף הוא של תינוקת בת שנה וחצי בלבד, שהנהלת המעון בו שהתה - איימה להוציא אותה מהמעון בשל בעיית תת תזונה. "הבעיה שם הייתה, שכתוצאה מהלשון הקשורה - התינוקת האומללה לא הייתה מסוגלת לאכול שום דבר מלבד דייסות, ולכן לא עלתה במשקל. והנה, ארבעה ימים אחרי הניתוח – הילדה לועסת גזר.

תינוקת נוספת שסבלה מתת משקל והתייבשות לפני אשפוז -עלתה חצי ק"ג תוך שבוע!!! הרופאה לא האמינה למראה עיניה, ואיפסה את המשקל שלוש פעמים, כדי לוודא שהיא לא טועה". ועוד כהנה וכהנה מקרים: עצירות כרונית, שינה קלה ומיגרנות - שחלפו מיד אחרי ניתוק לשון אצל כל המטופלים.

אדם רגיל מן השורה מסוגל לזהות לשון קשורה בעצמו?

"מכיוון שיש כל כך הרבה צורות שבהן התופעה מתרחשת - לעין רגילה יהיה קשה לזהות את זה. אבל זה בכל זאת יהיה אפשרי, אם מגיעים להכשרה של יום-יומיים במרפאה, ולומדים את הנושא. אין יום שאנחנו לא מוסיפים עוד דעת על הידע שכבר יש לנו. הנושא של לשון קשורה הוא עולם שלם".

בד בבד לשותפותו בהקמת IATP – האגודה הבינלאומית למקצועני לשון קשורה בשנים האחרונות, מבצע ד''ר פורר את הניתוחים למבוגרים במרפאתו, בשילוב טכניקות חדשניות כגון טיפולים בלייזר.

* * *

לסיום, אני מבקשת מהאדם המרתק שלפניי, לצייד אותי בתובנה אחת חשובה שהגיע אליה מכל מסעותיו ונדודיו.

"לעולם אינך יודע", הוא שולף בלי מאמץ, "הדבר הכי חשוב בחיים זה לפתוח את הלב ולקבל באהבה כל אדם, בפרט כזה ששונה ממך ומהשקפותיך. דעות קדומות, קטלוג אנשים והנחות מוטעות לגביהם - זה דבר שכולנו נכשלים בו, במידה זו או אחרת. אף אחד לא חף מזה.

תן קרדיט לאדם שמולך - כי אתה אף פעם לא יכול לדעת מי הוא באמת, מה נכון לו ומה תיקונו. רק הייה שם עבורו. לולא הסובלנות, הארת הפנים ואורך הרוח של אנשי תורה ודעת שפגשתי בחיי - לא היה שום מצב שהייתי זוכה לעומקים ולאושר המוכנים לכולנו. אלו שפתחו את ליבם אליי, והלכו עימי בדרכי הנועם, הם אלו שעזרו לי לשנות את חיי".