לכתך אחרי במדבר: ראיון עם האומן גדי פולק

כששואלים את גדי פולק מתי התחיל לצייר, הוא טוען שהוא פשוט לא הפסיק... "כל הילדים מציירים ואחר כך עוזבים את זה. אני לא הפסקתי... מגיל צעיר ההורים שלי שמו לב שאני מצייר דברים לא שגרתיים. לא ציירתי בית ושמש... ציירתי משהו לא רגיל ומזווית לא נורמאלית... ההורים שלי מוזיקאים, אז גם אני נשלחתי ללמוד מוזיקה. רק אחרי כמה שנים של לימוד מוזיקה עברתי לציור. בתחילה למדתי ארבע שנים בבית ספר לציור ואחר כך באקדמיה לציור עוד ארבע שנים, כל זה בארץ הולדתי - ברוסיה.

באקדמיה הייתי במחלקת פיסול, אבל תמיד נמשכתי יותר לציורים. אחרי סיום הלימודים עבדתי באיור בשביל חברות פרסום. כשעליתי לארץ השתלבתי בחברת מחשבים כצייר, ועשיתי אנימציות בשביל תוכנות למידה של ילדים.

כשהתחתנתי התחלתי להתעסק יותר בנושא של איור ספרים, בשביל הפרנסה ובשביל הנשמה".

מה דעתך על רמת הציור בחברה החרדית?

"אני מעדיף לדבר קודם על רמת הציור בחברה הישראלית הכללית... בזמן שהחלוצים בארץ יצרו את הדמות של ה'צבר' הם שרו: 'עולם ישן נחריבה', הם רצו ליצור משהו חדש. אנחנו מכירים את זה בפן של זריקת עול תורה, אבל זה לא היה רק כלפי היהדות, אלא שבירת מסורת כללית, גם באומנות. הם שאפו, בגאווה מטופשת, לייצר כאן עולם חדש. הם זרקו לפח את הכל והתחילו מחדש - גם בציור. פשוט התחילו להמציא שיטות חדשות. כל האקדמיות לציור בעולם לומדות באותה שיטה שיש בה עקרונות מובנים בני מאות שנים, רק פה בארץ התחילו מחדש. התוצאה: אין אף מקום בארץ שמלמד ציור בצורה טובה ורצינית!, אין להם השכלה בסיסית כיצד להיות צייר מקצועי, הם מדברים גבוהה גבוהה על אומנות, אבל ערכה בסיסית של ציור נכון אין להם. יש לי חברים שלמדו איתי באקדמיה בחו"ל ואחר כך הלכו בארץ לבצלאל ולעוד מקומות, כולם התייאשו. אני בעצמי נפגש עם ציירים שלמדו כאן בארץ ורובם לא מגיעים לרמה של צייר מתחיל באקדמיות בחו"ל...".

מאיפה בכל זאת צמחה כאן גלריית ציירים?

"מניסיון, כל צייר מוכר למד בחוץ לארץ. יוני גרשטיין נשלח ללמוד בפריס, דוד גולד למד בשוויץ ועוד רבים. ואם זה כך בחברה החילונית אז קל וחומר בחברה החרדית... בדיוק כמו שלא כל אחד שמתעסק ברפואה הוא רופא, כך גם לא כל אחד שמצייר הוא צייר. לימודים רציניים חייבים להיות לפי הניסיון שהתקבל במשך השנים בעולם. אין רופא בלי לימודים, וגם אין צייר בלי לימודים".

אבל יש מושג של כישרון, יש כאלו שמוכשרים בלי ללמוד.

"אין כזה דבר. כישרון זה לא הכל. אחד המורים שלי לציור היה אומר: 'צייר מוצלח זה חמש אחוז של כישרון, ותשעים וחמש אחוז של עמל'. הכישרון הוא החלק המינימאלי, הוא נותן מוטיבציה וגישה לתחום. אחר כך צריך ידע. פשוט ללמוד איך לצייר נכון וטוב. בסוף מגיע שלב רכישת הניסיון בשטח. העבידו אותנו מאד קשה באקדמיה. במשך ארבע שנים עשיתי בערך מאה ציורים כל יום! ועדיין זה לא הכל, אחרי שקיבלתי את הידע, צריך לצבור ניסיון. המקום היחיד אולי שבו אפשר להצליח גם בלי החמש אחוז של הכישרון - זה בלימוד התורה. לימוד תורה דורש עמל בלי סוף, אבל בו ראיתי גם כאלו שלא מוכשרים, שעל ידי עמל רציני - הצליחו".

אבל ברור שהעמל לא מספיק, הרי לא כל אחד שילך לאקדמיה יצא גדי פולק...

"אני לא כזה צייר דגול, אני בסך הכל ממוצע פלוס. הציורים שלי מפורסמים פשוט כי אין מישהו אחר יותר טוב. אני מקבל תגובות מהעולם הגדול... בגלל שאין מישהו אחר נהפכתי לכוכב על הבמה".

לא ספרים לילדים, ספרים ליהודים

השילוב הנדיר של אומן חרדי בקנה מידה עולמי, השקוע גם בעמל התורה, עורר אותנו לשאול האם הוא רואה נקודה המשיקה בין העולמות. בניגוד לאומנים אחרים, פולק מקפיד להפריד בין התחומים. הקשר היחיד בעיניו הוא קשר של אמצעי ומטרה:

"ברור שיש הפרדה בין הדברים. תורה זה תורה ואומנות זה אומנות. אני לומד בחברותא כל יום עם הצייר דוד גולדשמיד (המוכר מסדרת 'אלי וגולד'). אנחנו שני ציירים שיושבים ולומדים, ובמשך הלימוד לא מעלים כלל את הנושאים שקשורים לציור. הקשר בין האומנות לתורה הוא קשר של כלי ומטרה. ה' נתן לכל אחד כלים ויכולות, וצריך להשתמש בהם לשם שמיים. לא קבלתי את היכולת לצייר מאבא שלי וגם לא מהמורה, אלא מהקב"ה. ואם הוא נתן לי את הכלי הזה הוא רוצה ממני משהו, זה הכלי שאני צריך להשתמש בו. מי שיש לו כישרון בדיבור צריך להשתמש בו כדי לדבר דיבורים להשפיע. מי שיכול להעביר מסר בציור - שיעביר אותו בציור. דוד המלך השתמש בשירה ובנגינה כדי להתקרב ולקרב לקב"ה".

כשאתה מצייר ספר חדש, על מה אתה חושב? על הילד שיקרא את הספר?

"אני לא מתעסק כמעט עם ספרי ילדים. רק ספרים בודדים ממש".

מה עם 'גאוותניק' וכל סידרת ספרי המשלים: 'מבעל המעשה'/ 'סוף מעשה'/ 'מעשה שהיה', 'פורימשפיל'?... בסך הכל הם מנוקדים וצבעוניים. הם לא לילדים?

"אני לא חושב שהם בהכרח לילדים. אני עושה ספרים ליהודים. הם מתאימים גם לילדים וגם למבוגרים, בדיוק כמו שהחומש, להבדיל, מתאים לילד בן חמש ולזקן בן תשעים...".

ברוח ליל הסדר המתקרב, מה הייתה המטרה בהוצאת ההגדה של פסח?

"חשבתי הרבה על השאלה הזאת, כי לא רציתי להוציא 'עוד הגדה'. רציתי להוציא הגדה שתחדש זווית חדשה. התייעצתי עם הראש ישיבה שלי, ושאלתי אתו מה צריכה להיות המטרה בציור הגדה של פסח. התשובה שלו הייתה מאד מעניינת: 'אתה צריך לקלקל להם את ליל הסדר...'.

כלומר...

"ליל הסדר אצלינו הוא מדי חגיגי... יושבים עם בגדי יום טוב ליד שולחן מלא כל טוב. בנחת, בשלווה, שרים שירים עם הילדים מסביב וגם אומרים את ההגדה של פסח, מאד נחמד... זה לא ליל הסדר! ליל הסדר הוא לילה של עבודה, עבודה קשה! כתוב בהגדה שכל אחד צריך להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. כדי לצאת ממצרים צריך קודם לרדת לשם... צריך להרגיש את כל הזוועה והגלות. אנחנו לא מספיק מודעים לעוצמה של גלות מצרים. אם נשאל אדם ברחוב מה היה יותר גרוע: גלות מצרים או השואה? רובם יענו: השואה... כי אושוויץ השכל לא יכול לקלוט, אבל במצרים יהודים 'רק עבדו בפרך'. לא היו שם משרפות... וזה לא נכון! כתוב בחז"ל שגלות מצרים הייתה 'אם כל הגלויות וכל השעבודים'! ואנחנו לא מודעים לזה. אז כדי שאדם ירד למצרים אנחנו צריכים לזרוק אותו לתוך מצרים. מה זה לזרוק אותו למצרים? לקלקל לו את היום טוב... על זה חשבתי שציירתי את ההגדה: איך אני מקלקל את היום טוב".

איך זה מתבטא בהגדה עצמה?

"יש שם תמונות קשות. השתדלנו ללכת ממש על הגבול. לצייר את השעבוד כמו שהוא היה באמת על פי המדרשים, להראות את הזוועה בלי לפגוע בנפש של הילד, הלכנו ממש על הסף. בהערת אגב, אני יכול לספר, שבאותה שנה שיצאה ההגדה לאור, ניגש אלי מרצה בכיר ואמר לי: 'ההגדה מדהימה, רק דף אחד הייתי צריך לקרוע. ציור של זקן שעובד בפרך ומהפנים זב לו דם. אני לא יכול להראות לילדים תמונה כזו, יש להם נפש מדי עדינה'. לא עניתי לו, רק נגשתי לשאול את הראש ישיבה שלי (שעבר על כל עמוד בספר לפני שהוא יצא לאור...). אמרתי לו שמישהו אמר שזה מדי אכזרי. הראש ישיבה שלי בדרך כלל מגיב מאד ברוגע, אבל כאן הוא ענה בצורה מאד קשה ותקיפה: "שיפסיקו לבלבל את המח! הקב"ה אמר "וספרת באוזני בנך", יש לנו חובה לספר מה שהיה. הקב"ה אומר: 'זה קשה? זה לא משנה. אתה חייב לספר! אני אדאג שהנפש לא תפגע!'".

לכתך אחרי במדבר...

למעשה הטריגר לראיון עם גדי פולק היה הספר החדש שהוציא לאור: 'לכתך אחרי במדבר'.

לצורך הראיון הלכתי לחנות ספרים כדי להציץ בספר, ולדעת על מה מדובר.

כבר ממבט ראשון ראיתי שלא מדובר בעוד ספר.

פדואל, ילד בן אחת עשרה, מתאר יומן מסע על כל תקופת הליכתו במדבר. מהשנה האחת עשרה ליציאה ממצרים עד הכניסה לארץ. למען האמת, לא רציתי לעזוב את הספר. ציורים מדהימים, אפילו בשביל צייר כמו גדי פולק, שנותנים הצצה לעולם בלתי ידוע. פתאום רואים במוחש את כל תאור התורה ומדרשי חז"ל בצורה חיה ככל שניתן.

בעשר הדקות שהיו לי בחנות, בהן הספקתי לטעום טעימה מהספר, הבנתי שמדובר במשהו נדיר, אבל רק כששמעתי מה עומד מאחורי הספר הבנתי עד כמה.

כשגדי פולק מתחיל לדבר על הספר הוא מתמלא בחיוניות. הוא פשוט נשאב לתוכו, ולא לחינם. הכנת הספר ליוותה אותו ואת משפחתו במשך ארבע שנים תמימות של עמל בלתי פוסק במטרה להוציא יצירת אומנות. ואת זה, אפילו פולק, שלא מרבה במחמאות על עצמו, מאשר: "מדובר באמנות צרופה, ולמעשה הוא תמצית החיבור בין האומנות - ה'כלי', לבין המטרה – התורה".

מדובר בתמצית מזוקקת של אומן, שיודע לשעבד את כל כוחותיו מוחו וליבו, כדי ליצור יצירה שלא הייתה מביישת אף תערוכת אומנות עולמית. כל זאת במטרה להעביר לילדי ישראל (וגם להוריהם...) בצורה מוחשית, את תאור דברי התורה ומדרשי חז"ל שכולם מכירים מהגן, וגם את המדרשים שלא... ולמי שהדברים נשמעים מליציים או מוגזמים, שיקרא את העובדות בהמשך.

"הספר כתוב בצורה של יומן שכותב ילד שגדל במדבר", מספר פולק. "הסיבה שבחרנו בכתיבת יומן היא בגלל שצורת הכתיבה הזו עוזרת לנו להסתכל על המאורעות מבפנים. צריך להבין, שהתורה מתארת לנו את כל המאורעות במדבר מבחוץ, לא כמו שחוו אותם דור המדבר. לדוגמא, כולנו מכירים את התיאור על בלעם ובלק, איך שהם כורתים ביניהם ברית, בלק נותן לבלעם שוחד, הוא מגיע לקלל ולבסוף נאלץ בעל כורחו לברך. עם ישראל במדבר לא ידעו את כל זה. יום אחד הם קמים בבוקר ושומעים קול אדיר של מישהו שמברך אותם, שנשמע מקצה המחנה עד קצהו השני. אין להם מושג מי זה. אחר כך נודע להם שזה בלעם. פתאום מגיעה שמועה שבלעם ובלק כרתו ברית, והם מאד מופתעים: בלעם ובלק היו אויבים... ואז בלעם נעלם. עם ישראל לא ידעו על הברית שכרתו נגדם ועל הניסים שהקב"ה עשה להם. הדברים מבפנים נראו אחרת לגמרי...".

למה לא התחלתם את הספר מיד ביציאת מצרים?

"התחלנו את הספר בשנה האחד-עשר ליציאה ממצרים, משום שלא רצינו להתייחס ליציאת מצרים או למתן תורה. זה ידרוש מאיתנו עוד כמה ספרים נפרדים. אלו מאורעות מדי גדולים בשביל להגדיר אותם כ'עוד מאורע' במדבר.

לגיבור הראשי קוראים פדואל בן שלם, ובכוונה הוא לא גדל במצרים. לא רצינו ילד שזוכר את הלחם הרגיל שעשוי מקמח, ואת ההתנהלות של עולם נורמאלי. הוא נולד במדבר, ומעולם לא ראה שמש וירח, אצלו המציאות הנורמאלית זה לחם מהשמיים כל בוקר, ענני כבוד ועמוד אש!".

כמה זמן לקח לצייר כל ציור?

"בערך שבוע. לפעמים לקח הרבה יותר זמן, כי שלחנו שאלה לרבי חיים וחיכינו לתשובה".

36עמודי מקורות

"הפרויקט הזה שבר את כל השיאים בכמות הזמן שהשקענו בו", מספר פולק. "בדרך כלל פרויקט לוקח לי בין חצי שנה עד תשעה חודשים. בספר הזה השקעתי יותר מארבע שנים".

מה לקח כל כך הרבה זמן?

"רוב הזמן עבר על לימוד המקורות, לא על האיור. בסוף הספר יש את כל המקורות, לא ללמדנים, אלא ברמה בסיסית, וזה תופס 36 עמודים(!). אני חושב שאין עוד ספר שמאגד כל כך הרבה חומר תורני על תקופת המדבר. תוך כדי לימוד השתמשנו בספרי אחרונים, גמרא, מדרשים, מפרשים, ובד בבד התייעצנו עם רבי משה לואיס מחבר 'מטעמי השולחן' ורבי חיים קנייבסקי".

מה לבשו בני ישראל במדבר? איזה נעליים הם נעלו? איך היה נראה ה'מן'? באיזה כלי כתיבה הם השתמשו? מה היה גודלו של עוג מלך הבשן? כולנו מכירים את הציורים הקלאסיים של בני ישראל במדבר, בעלי השמלות הארוכות, אולם פולק לא צייר 'כי כך מקובל', הוא חקר כל פרט, ליקט את כל המדרשים הרלוונטיים עד שהגיע לתוצאה המדויקת. מה שלא היה מבורר עד הסוף נשלח לרבי חיים קנייבסקי שיכריע.

כשאני מבקשת מפולק דוגמא לשאלה שהופנתה לרבי חיים, הוא מספר על שאלה שהתעוררה בציור הארון. על פי רוב המפרשים, בני ישראל נשאו שני ארונות במדבר, ארון הזהב שבנה בצלאל בתוככי המחנה, וארון עץ שעשה משה רבינו לפני המחנה. המפרשים מסבירים, שהלווים שנשאו את הארון בקדמתו, הלכו בצורה הפוכה עם הפנים אליו, כמו שנוהגים רבים לעשות כשנפרדים מהכותל, אבל אין דעה ברורה כיצד נהגו ההולכים לפני ארון העץ. פולק מספר שהוא למד את הנושא היטב בכל מקום שהוא מוזכר בחז"ל, ויצא לו שבארון העץ נהגו ללכת ישר, גם ההולכים לפניו. אולם, מכיון שזה לא היה ברור, הם ניגשו לשאול את רבי חיים קנייבסקי, שפסק שגם בארון העץ הלכו עם הפנים אליו. אכן, כך צויר בספר.

"גם ציור הבגדים הוא לפי המקורות. לא יכולנו לצייר אותם לפי נוהג התקופה, כי מפורש בחז"ל שבני ישראל לא שינו את 'שמם לשונם ומלבושם'. לכן חפשנו מקור ללבוש. ישבנו עם משניות, גמרות ועוד ספר שהשגתי בחנות יד שנייה: 'ההיסטוריה של הלבוש היהודי', ועל פיו ציירנו את הדמויות.

גם הנעליים זכו למחקר מיוחד: "להשיג את צורת הנעליים שהיתה נהוגה אז, היה הכי קשה. עשינו על כך מחקר שלם. בשאר הדברים ציירנו כמו שהיה נהוג אז, כי מהמדרש 'שלא שינו את שמם'... משתמע שאת שאר הדברים הם כן שינו! לכן ציירנו את כלי הכתיבה, הסירות וכלי המטבח, ועוד פרטים, לפי הדוגמא המצרית המקובלת אז".

היו דברים שאפילו לאחר מחקר לא ניתן היה לברר, כמו למשל התפילין. "תפילין של יד ציירתי כמו שנוהגים אצלינו במשפחה. היום אנחנו מכירים שלוש צורות של קשירת תפילין לפי האשכנזים, הספרדים ועדות המזרח. גילנו שאז היו שלוש עשרה סוגים של קשירות! אחד לכל שבט ועוד צורה שנהגו בה גרים. למרות שפדואל מיוחס לשבט יהודה, לא יכולנו להכריע את צורות הקשירה של כל שבט, לכן ציירתי כמו שנהוג אצלינו במשפחה".

גם בעניין הטלית הייתה התלבטות. "הם נהגו להתעטף בטלית כנראה כמו שנוהגים היום החסידים, אולם צורת ההתעטפות החסידית מכסה את כל פלג הגוף העליון, מה שהיה מפריע לי בציור. היה לי חשוב שיראו את הידיים, לכן ציירתי כמו שנוהגים הליטאים".

אתגר מעניין היה לצייר את עוג מלך הבשן... אפשר היה פשוט לצייר דמות ענקית... לא אצל פולק.

"לפי מדרשי חז"ל יצא לנו שרוחב האצבע של עוג שווה לגובה של אדם ממוצע. על פי קנה המידה הזה, בשילוב מדרשים נוספים, ציירנו את דמותו המדויקת של עוג, ולידה אנשים רגילים לשם השוואה". הקסדה של עוג, אגב, גם לא צוירה מהשרוול. כך היו נראות הקסדות של מושלי כנען על פי ציורים ותבליטים מאותה תקופה.

מהיום, כשתאמרו על מישהו שהוא 'גבוה כמו עוג', תוכלו לדעת מה הכוונה...

כשהארון הורג צפע פלסטינאי

לא רק לפרטים התורניים נערכו ברורים ממושכים: "בשביל ללמוד את קודמי, שציירו בסגנון קלאסי על התורה, אספתי 162 ציורים של ציירים קלאסיים מלפני 600 שנה, קרוב ל- 100 צילומים של עננים, 87 תמונות של ממצאים ארכיאולוגיים, ו-96 תמונות נוף של מדבר סיני. על כל ציור יש אסמכתא. אין ציור שצויר מהדמיון.

למשל, כתוב שהיו יוצאים זיקוקים מבדי הארון והורגים נחשים ועקרבים, לכן ציירתי זיקוק שיוצא מבדי הארון ופוגע בנחש. הנחש שציירתי הוא נחש בשם 'צפע פלסטינאי' שלמרות שמו, הוא נפוץ מאד במדבר סיני".

 גם בציור השבטים ההולכים במדבר, צוירו ברקע סלעים שבאמת נמצאים במדבר סיני, וזה כמובן ידוע על פי תמונה ולא על פי טיול במצרים...

אגב, מציין פולק: "כמות האנשים שם באיור נראית אדירה. למעשה, יש שם בערך שלוש וחצי אלף אנשים. כל אלו הם רק חומש ממשפחת קהת נושאי כלי המקדש. כל האנשים הללו הם רק אחד חלקי אלף מדור המדבר! נכפיל את התמונה אלף פעמים ונקבל הערכה לכל יוצאי מצרים...".

על הכל יש מקורות?

"לא. למשל על מראה ענני הכבוד אין מקורות. את זה ציירתי לפי תמונות של עננים. עברתי על קרוב למאה תמונות של עננים. אגב, בשביל הדגם של הענן מעל המשכן השתמשתי בצילומים של הסופה 'קתרין' שהייתה בארצות הברית ב-2005...".

כשראיתי את הספר בחנות, נתקלתי בציור בו אחיו של פדואל נלקח מחוץ למחנה משום שדיבר לשון הרע על אדם אחר. בציור רואים אותו נשאב לתוך הענן ולא נראה יותר כלל. רק כשדברתי עם גדי פולק הבנתי את ההסבר לכך. "ענני הכבוד", הוא מסביר, "היו ממשיים ואטומים. לא ראו דרכם דבר, אפילו האור של השמש והירח לא עברו דרכם. ארבעים שנה דור המדבר לא ראה את השמש כלל! רק פעמיים בספר צוירו ענני הכבוד שקופים, כדי להראות בפנורמה מלמעלה את מחנה ישראל".

הסיפור מספר על בחור אמריקאי, שביקש בחדר האוכל בישיבה שיעבירו לו את ה'מחתה' מקצה השולחן... הוא התכוון כנראה לכף או למצקת והשתמש במילה המקראית המתאימה לכך...

קשה עד מאד לבן זמנינו להבין בצורה ברורה דיבור המתנהל כולו בלשון הקודש על פי המקרא, ואף על פי כן, כשפותחים את הספר מגלים שהשפה מובנת לכל אחד. פולק משתף שזה היה אחד הדברים הקשים: "היה מאד מורכב לסגנן את הטקסט בלשון מקראית, ובו זמנית שיהיה קריא ומובן לילדים. למרות זאת, אין אף מילה בספר שלא כתובה בתורה. אפילו לא מילים מהמשנה! עבודה זו נערכה על ידי רבי מאיר ארלנגר, שהוא איש חינוך ומומחה גדול בלשון הקודש".

פדואל בן... הרב גד פולק

פדואל בן שלם, אחיו, אשתו, ושאר הדמויות, מביטות אל הקורא כאילו הן חיות ממש. קשה כמעט לזהות שמדובר בציור. מסתבר שכל הדמויות המצוירות בספר הן דיוקנאות של אנשים חיים וקיימים (טוב, כמובן שלא בציור שבו רואים שלוש וחצי אלף מיוצאי המדבר... אלא הדמויות הראשיות שמצוירות בהבלטה). כולן(!) צוירו לפי הסתכלות. שום דבר לא מהראש, אלא לפי מודל. כשאני מתעניינת למה, פולק מסביר שהספר צויר בסגנון ריאליסטי, שלפיו חייבים דגם. ציור מ'הראש' על פי זיכרון, אף פעם לא נראה אמיתי ממש.

מי הגיבורים הראשיים?

"שני הבנים הגדולים שלי. הגדול, אגב, נולד בראש חודש ניסן, כמו הגיבור של הספר...".

כדי שהציור יהיה אמין תפרו פולק וצוותו סטים שלמים של כל הדמויות הראשיות בספר, של פדואל אחיו, אשתו ועוד כמה. פולק הלביש את בניו בבגדים הללו, ישב מולם... וצייר.

הם שיתפו פעולה?

"היתה להם ברירה... הם מאד רצו להיות בספר...".

את תמונתו, אגב, פולק לא מוכן לחשוף. מספיק לו שמכירים את שמו. את הילדים שלו כבר נוכל לזהות ברחוב...

אחרי ארבע שנים בהן ליוו את פולק דור המדבר ביום ובלילה, ומתוכם שנתיים בהן הוא חי כמעט יום יום את פדואל ומשפחתו, הוא מדבר עליהם בלשון נוכחת ממש:

"שימו לב שפדואל לובש לאורך כל הספר, מגיל אחת עשרה ועד גיל ארבעים, אותו הבגד, כי הבגדים גדלו ביחד איתם! עוד נקודה מעניינת היא, שארבעה-עשר האיורים הראשונים קרו בקדש ברנע, שם חנו תשע-עשרה שנה. עד שפדואל נהיה בן עשרים בערך, הם חנו באותו מקום - קדש ברנע. זאת הייתה החנייה הכי ארוכה של בני ישראל במדבר: תשע עשרה שנה. בציור בו מתואר שהם מתכוננים לעזוב את קדש ברנע, פדואל נועל נעליים לראשונה בחייו... משום שבמקומות החנייה הם לא נעלו נעליים".

הספר נגמר בערב הכניסה לארץ, עם כל ההתרגשות והציפייה לזכות לראות את הארץ המובטחת לה ייחלו במשך ארבעים שנה.

כמו לידה...

מאיפה הגיעה הדחיפה לכתוב כזה ספר?

"מישהו הציע לי לכתוב ספר על סוכות, וחשבתי על מהות חג הסוכות; על הסוכה שהיא זכר לענני הכבוד וההליכה של עם ישראל במדבר. חשבתי על הפסוק: "לכתך אחרי במדבר" ונזכרתי בהתרגשות שלי ושל הורי בעליה לארץ. אני זוכר כיצד אבא שלי, שעלה ארצה שנתיים אחרי, ירד מהמטוס והתחיל לנשק את האספלט... נסעתי איתו במכונית משדה התעופה והוא כל הזמן הסתכל על השלטים בדרך. שאלתי אותו: 'מה כל כך מעניין בשלטים?...' והוא ענה לי: 'אתה לא מבין! על השלטים אני רואה את כל השמות שראיתי בספרים: 'ירושלים! ירושלים עוד ארבעים קילומטרים!... זה לא יאומן...'. גם לי הייתה כזאת התרגשות כשעליתי לארץ, אבל אחרי כמה חודשים זה עבר. הילד הזה במדבר כל החיים שלו חולם להגיע לארץ ישראל ולראות את הניסים של שמש וירח! לחיות בארץ שהקב"ה נתן אותה, ארבעים שנה הוא מחכה לזה. מלבד זאת, יש את הניסים הגדולים במדבר. התחלתי ללמוד מדרשים על הנושא ופתאום נוכחתי לדעת שתשעים אחוז מהמידע לא הכרתי! יש בערך עשרה-אחוזים שמכירים מהמדרשים שסיפרה הגננת, וחוץ מזה לא מכירים כלום".

חוץ מהמדרש המקודש של 'פרעה בפיג'מה'...

"כנראה... רוב האנשים לא במיוחד מתעסקים עם ההליכה במדבר. פשוט לא יודעים. איזה טעם הרגיש ב'מן' מי שלא התכוון לכלום? איזה טעם הרגיש ילד כמו פדואל, שנולד במדבר ולא טעם שום מאכל רגיל מימיו? מה היה ההבדל בין ה'מן' של שבת ל'מן' של יום חול? מה הם אכלו בפסח? היו להם ארבע מינים? תפילין? ועוד".

כשאני שואלת איך ההרגשה אחרי ארבע שנות עמל להחזיק סוף סוף את הספר ביד, גדי פולק משיב, כמו יהודי, בשאלה: 'יש לך ילדים?'. אני משיבה שכן ירבו, יש. "'איך התחושה אחרי תשעה-חודשים של ציפייה להחזיק ילד ביד?... כך פחות או יותר ההרגשה שיוצא ספר רגיל אחרי תשעה-חודשים של עבודה. אולי קצת פחות מילד אמיתי... תארי לעצמך זוג שמחכים לילד ארבע שנים... זאת היתה ההרגשה להחזיק את הספר הזה ביד".