אתה בטוח שאתה שומע נהדר, אבל אתה באמת מקשיב?

לפני כמה זמן התבקשתי לדבר באיזה יום עיון למנהלי מוסדות. ביקשתי מהם לעשות תרגיל קצת לא שגרתי: להתחלק לקבוצות של חמישה, ושכל אחד ידבר במשך דקה ויסביר לחברי קבוצתו, מה לדעתו הוא הגורם העיקרי לנשירה של בני נוער. המנהלים התחלקו לקבוצות, ואחרי כמה דקות כולם סיימו, אחרי שכל אחד הסביר את דעתו החכמה והמקצועית.

בשלב הזה, חילקתי לכל אחד 4 ניירות. ביקשתי מהם לכתוב בראש כל דף את השם של חברי קבוצתו (בכל דף שם אחר), ואז ביקשתי שיכתבו בכל דף, את ההסבר שכל אחד אמר בדקה שלו. רק סייגתי ואמרתי שבשלב הזה אסור לדבר, אלא צריך פשוט לכתוב מהזיכרון, מה כל אחד אמר.
בשלב הבא, ביקשתי מהם לתת לכל חבר קבוצה את הדף שלו. כל אחד קיבל את הדפים שלו מחברי קבוצתו, וקרא איך חבריו הבינו אותו. לכאורה לא אמורות להיות כאן הפתעות, כולם היו דוברים רהוטים וברורים. ובכל זאת, מה רבה היתה ההפתעה שלהם, כשגילו עד כמה דבריהם לא הובנו, וכל אחד בקבוצה העמיס על דבריו דברים שונים, ולפעמים אפילו הפוכים...

כמו שאתם מבינים, מטרת התרגיל לא היתה באמת לחקור את שורשי הנשירה. מטרת התרגיל האמיתית היתה להדגים עד כמה אנחנו לא באמת מקשיבים. כל אחד בטוח שהוא שומע נהדר, כל אחד משוכנע שהוא מסביר את עצמו נפלא, והנה כולם קיבלו הוכחה ניצחת לפער הזה שיש בתקשורת, בין איך שאנחנו מתבטאים לבין איך שבאמת מבינים אותנו.

כשאדם מקשיב, הוא אינו לוח חלק. יש הרבה רעשי רקע של ידיעות קודמות. כמו כן, הרבה מחשבות זרות רצות במוח במקביל, והתוצאה היא שיש פער כזה, ואנחנו לא שמים לב לדברים מסוימים, ולפעמים משלימים מהדמיון שלנו דברים אחרים.

בזוגיות זו ידיעה מהותית (והרבה יועצים זוגיים באמת מדריכים כל צד לחזור על דברי הצד השני, כדי לוודא שהבנו נכון). אבל זה לא הנושא כאן. גם בחינוך זו ידיעה מהותית. עד כמה אנחנו באמת שומעים את ילדינו? עד כמה אנחנו קשובים ומאפשרים להם להיות מובנים? עד כמה אנחנו ברורים מולם?

בעוד שאנו נוטים להיות סלחנים לילד קטן שלא יודע לבטא את עצמו, או לא הבין מה ביקשנו ממנו, ממתבגרים אנו מצפים לתפקוד יעיל. לפעמים קשה לנו לשקלל את העובדה שהם עסוקים כל כך במיליון דברים אחרים (כמו לדוגמה: לא להיות מובכים בקרב חבריהם, ועוד ענייני בלבול וזהות). לכן לא כדאי להניח שדברינו הובנו, כדאי לשאול ולברר. לא כדאי להניח שהבנו הכל. קצת ענווה, מותר לשאול ולוודא.

כדי להעביר מסרים, עדיף להשתמש בצורה עקיפה. פחות ויכוחים ושכנועים. זה לא מועיל. יותר אוירה חמה, אוהבת ומקבלת. זה מעביר מסר של אמון וכבוד, שמצליח להשפיע הרבה יותר מהטפות ושיחות מוסר, כי זה מה שמאפשר להם לפרש בצורה טובה וחיובית את דברינו.

תחזוק של קשר חם עם הילדים שלנו אינו אמצעי, אלא הוא עצמו מטרה! מטרה לא פשוטה, אבל הכרחית, וביחד עם ענווה אמיתית והרבה הקשבה, זו כנראה ההשתדלות הנדרשת כדי שהילדים יגדלו בריאים בנפשם, ויעשו בחירות טובות וערכיות.