המחוות הקטנות האלה, לא הגדולות, הן אלה שהופכות אותך לבן אדם

זה התחיל כמקום התנדבות. להרגיש שאני מגיעה עם ילדי, כדי שיחוו את עם ישראל בתפארתו, בקשייו, ברגעיו המרוממים והזוהרים פחות – שיפגשו נפש חזקה, ויגעו גם בנפש שברירית. איחוד הניגודים, הוא שיוצר את השלם, והיה חשוב לי שהם יפגשו את המקום הזה בנפש. וכך חשבתי שאנו מגיעים ותורמים את תרומתנו הדלה בבית רפואה.

מהר מאוד זה הפך ממקום התנדבות – למקום ממגנט, למקום שממנו אנו מקבלים כוחות והשראה. לפגוש נפש שחיה את הכלל יותר מהפרט – זה לפגוש עוצמה, לפגוש את השלם, שגדול יותר מסך כל חלקיו.

כידוע, זה אחד המקומות הכי שוקקי חיים כרגע בארץ. אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים מהמחלקות, באים לשמח, לחלק ממתקים, משחקים, ספרים ומה לא. באחד הביקורים שלנו הגיעה משלחת מארה"ב. נשים יקרות, שכולן עובדות, לומדות ומגדלות משפחות ברוכות ילדים, שעצרו הכל באמצע החיים, טסו ונשארו יומיים בלבד בארץ הקודש, ורק עוברות מבית רפואה אחד למשנהו, ולא תאמינו מה הן מחלקות.

יהיו כאלה שיצחקו, אבל אני דמעתי מהתרגשות: ציורים של ילדים!

הן עוברות בין החיילים והחיילות ואומרות: "הגעתי מלוס אנג'לס, השנייה מניו ג'רסי, השלישית מקליפורניה. טסנו עד לכאן רק כדי להעביר לכם את האהבה של הילדים היהודים בחו"ל – שתרגישו כמה הם אוהבים אתכם".

יהיו שישאלו: מה הקטע? כולה ציורים של ילדים, מה אפשר לעשות עם זה? איזה תוכן ערכי העבירו להם? לפחות שיחלקו משהו שייהנו ממנו... משחק שווה, ספר מיוחד, אפילו ציצית מהודרת שנקשרה בארצות הברית. אבל למה להגיע מארה"ב עד לכאן רק בשביל ציורים?!

וכאן חשוב לי לפתח נקודה קטנה ומהותית. בכל פעם שאנו שומעות או רואות משהו, חשוב שנקשיב למסר שנאמר בין השורות. לעניות דעתי, מיוחד ואצילי כל כך לעצור חיים שלמים רק כדי להעביר את האהבה לעם שלך, דרך ציורים של ילדים.

אפילו אם רק נחשוב על החינוך של הילדים, הלב מתרחב מכך. תחשבו מה הילדים חושבים... "הגננות והמורות שלנו נוסעות מעבר לים וקונות את הכרטיסים הכי יקרים (בכל זאת, רק אל על עובדת...) בשביל להעביר את הציורים שלנו! כמה אנו חשובים! כמה האהבה שלנו, המועברת דרך הציורים, תשמח חיילים אי שם בארץ הקודש...".

המחוות הקטנות האלה, לא הגדולות, הן אלה שעושות אותך "מענטש". הן אלה שהופכות אותך לבן אדם מהותי, שמתייחס לעיקר בחיים, שמחפש איך לעשות טוב לשני.

זה הזכיר לי, כשהייתי צריכה להרצות ולחזק 1000 נשות מילואימניקים, ורציתי באמת לגעת בהן, העליתי לסטטוס שלי שאלה – מה הן הכי היו רוצות לשמוע? מה חסר להן עכשיו כדי להיות או לחשוב בשמחה? הן ענו תשובות מהותיות כל כך. היו שהרחיבו עם דוגמאות על ההתמודדות שלהן כיום, על הקשיים, על הצורך שלהן וכו', והיו שהרחיבו פחות, אבל בשורה התחתונה, כולן פה אחד ביקשו יחס, שיראו אותן, שיתייחסו, שיתחשבו – ולא רק בחודש הראשון, השני והשלישי... גם ברביעי.

כמה כתבו לי: אפילו שיחת טלפון, הודעה, משהו מחברה טובה, מאחות, מבת דודה: "מה איתך?". שרק נדע שהן זוכרות אותנו...

אמרנו "מענטש", נכון? לפקוח את העיניים מי נמצאת לידינו. זה מתבטא בדיוק במחוות הקטנות.