"תשאיר את הפמוטים שם, עד שתחזור מהרי ההימלאיה"

בכלל לא ידעתי מה השם שלו. לא הספקתי לשאול. כל כך מהר הוא נכנס אל בית חב"ד. בידיים שלו היו זוג פמוטים. פמוט אחד בשביל החטופים, והפמוט השני לזכר כל מי שאיבדנו מאז שמחת תורה.

הוא ביקש גפרורים ונרות. האצבעות שלו רעדו כשהוא הדליק את הנרות בסלון. אחר כך הוא ישב עם חזקי ואיתי לארוחת בוקר במסעדת "גלאטמנדו", סיפר שקוראים לו דניאל, ושהוא מקהילה כלשהיא בארצות הברית, אבל את המיקום המדויק פספסתי.

אמר לנו שהוא לא ממש הרגיש יהודי עד עכשיו. ברור לו שאם היה מגיע לטיול בנפאל לפני חצי שנה, הוא בכלל לא היה מחפש את המרכז היהודי. זה לא עניין אותו. אבל עכשיו הכל השתנה.

עכשיו מלחמה. 

המלחמה בישראל הזכירה לו ולאשתו ביאטריס שהם יהודים... ככה שבתוך התרמיל, ביחד עם שק השינה והמעיל המחמם, ארזה לו ביאטריס גם את הפמוטים שסבתא שלה נתנה לה פעם. אחר כך היא אמרה לו שכשינחת בקטמנדו הוא צריך ללכת ולחפש בית כנסת.

"תדליק את הנרות ותשאיר את הפמוטים שם, עד שתחזור מהרי ההימלאיה", הוסיפה.

היא עצמה הלכה להשתתף באירוע תמיכה שערכו יהודי ארה"ב למען ישראל. "זה כל כך לא מתאים לה", אמר לנו דניאל. "ביאטריס ואני מעולם לא השתייכנו לשום קהילה, מלבד הקהילה הטבעונית שיש באזור. היינו מחליפים מתכונים ומשוחחים על איכות הסביבה וכל מה שקשור לטבע". הם ידעו שיש בית כנסת לא כל כך רחוק מהם, אבל זה לא עניין אותם. את הילדים הם שלחו לבית ספר מקומי. עכשיו, ביאטריס זנחה את העיסוק שלה בטבעונות לטובת הסברה ישראלית. "היא אוספת חומרים על הטבח שהיה בישראל, ושולחת לכל מי שהיא רק מכירה", נאנח דניאל. "היא בקושי מצליחה לישון בלילה".

לפני שהוא יוצא, הוא מבקש להניח תפילין בפעם השנייה בחייו. הפעם הראשונה והאחרונה עד כה היתה בבר המצווה שלו. "זה בשביל עם ישראל!", הוא אומר לנו, "ובשביל החיילים", הוא מוסיף, ומתרגש כל כך. גם אנחנו מתרגשים ביחד איתו.

דניאל הוא לא היהודי היחיד שמגיע אלינו כדי להתחבר או להתפלל או לדבר על המצב. מלבד הישראלים, שכבר שנים רבות מגיעים אלינו עם התרמיל הגדול שעל גבם, מגיעים אלינו כעת יהודים שלא היו נכנסים קודם לבית חב"ד. כאלה שהיו מנותקים מהיהדות. שבית חב"ד בקצה של העולם הוא לגמרי לא ברירת המחדל שלהם. אנחנו יכולים בהחלט לומר שאנחנו רואים את השינוי, את החיבור. אני בטוחה שאנחנו לא היחידים שמרגישים את זה. ברור לי שבעוד קהילות יהודיות ברחבי העולם ישנה התחושה הזו של אחדות שלא היתה קודם.

החשיכה יורדת, ואני יושבת על הספה בסלון. הנרות עוד דולקים, ואני מביטה בהם. הפמוטים שביאטריס נתנה לדניאל פשוטים למראה. אין בהם שום דבר מתוחכם, אבל אני לא מפסיקה להביט בהם. הנרות מחממים לנו את הלב. נותנים לנו להרגיש את הערבות ההדדית של העם האהוב הזה שלנו.

תודה לך, דניאל. תודה לך, ביאטריס. תודה לכל העם היהודי שאין מתוק ממנו. 

אנחנו אף פעם לא לבד. עם ישראל חי!