ראש חודש ניסן: זהירות מחמץ בחנויות

רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה הנערץ של ירושלים, היה גם אחראי הכשרות לכל החנויות שהתנהלו בידי יהודים יראי שמים. הוא ובית דינו סבבו בחנויות, בדקו, חקרו, וגם הכשירו.

בחודש אדר שנת תרפ"א, בפרוס הימים שלפני חג הפסח, יצא רבי יוסף חיים בהודעה מפתיעה: אינני נותן עוד הכשרים לעסק על סמך הבירור שלי לבדי, מבלי שיהיה עוד אדם שישגיח בפועל על הכשרות. מדוע יצא בהכרזה כזו?

מעשה שהיה כך היה: בחורף תרפ"א התחילו אנשי העסקים להתכונן לפסח. האנשים הרגילים מתחילים בראש חדש ניסן, אבל מי שרוצה לספק סחורות לפסח, מתחיל לדאוג מתחילת החורף. אחד מאנשי ירושלים, יהודי מדקדק במצוות, רצה לספק שמן לאנשי ירושלים למשך הפסח. לשם כך שכר בית בד מערבי כבר מתחילת ייצור השמן, באזור חודש כסליו. בית הבד היה ברחוב חב"ד, קרוב לשכונת בתי מחסה, וסוכם שרבי יוסף חיים זוננפלד יפקח על הכשרות.

הרב הגיע לסיור, עבר על כל פרטי התהליך, בדק את כל החומרים, עיין היטב בכל הכלים השונים, והזמין את שוכר בית הבד להיכנס ללשכת בית הדין למחרת לחתום על תעודת הכשרות.

אך למחרת, לא נתן לו רבי יוסף חיים את הכשרות, תוך שהוא מצטט מהספר "ארץ חיים", שבו מסופר כי פעם הביאו לפני הרב מזלושטשוב חלק מתרנגולת. פסק ההלכה היה ברור להכשיר, אך בכל זאת התעכב הרב מלהשיב, וציווה להביא לפניו את כל חלקי העוף, בהם מצא שאלה אחרת שהיתה טריפה. הנוכחים תמהו על כך: "וכי רבינו נביא?!", אך הרב מיהר להסביר, כי אע"פ שהשאלה הראשונה היתה כשרה, הרגיש בעצמו שאינו יכול לבטא את המילה "כשר", והבין מכך כי יש דברים בגו.

אמר לו רבי חיים: "גם אני ישבתי אתמול לכתוב לך הכשר כפי הבטחתי, אך עטי נתקע". למחרת שושן פורים, בבוקר סגרירי, רבי חיים עטף עצמו במעיל, הרים את שוליו עד לעיניו, חבש את כובעו ויצא אל בית הבד ברחוב חב"ד. איש מן העוברים ושבים לא הכיר כי זקן זה הינו רבם יקירם, רק עיניים וקצה של זקן שיבה נראו מבעד למעיל... רבנו הגיע אל בית הבד, נכנס פנימה, וברמיזה קלה - מדבר ואינו מדבר - ביקש לקנות שמן לפסח. השוכר של בית הבד, אותו עסקן ידוע, גם הוא לא הכיר את העומד לפניו, טרוד היה במלאכתו. מיהר ולקח פיסת בד נקיה, סינן דרכה את השמן ומזג לקנקנו של רבי חיים, כאשר בינתים פיו אינו מפסיק להלל את טיב שמנו וכשרותו, באומרו, שגם הרב, רבי חיים בעצמו, הבטיח להעניק את הכשרו עוד השבוע... רבי חיים שמע את דבריו, אך בינתיים הסתכל על הנעשה בבית הבד. והנה רואות עיניו כי העובדים הערביים, שזה עתה ראה אותם נוגסים בפיתות החמות ברחוב, נכנסים בהמולה לבית הבד, לעבוד בכבישת הזיתים, ואת ידיהם הדבוקות בפירורי חמץ לא רחצו – עניין שלא עלה על דעתו של שוכר בית הבד!

בראות רבי יוסף חיים זאת, החליט כי אין בידו למנוע מכשול רק על ידי בדיקה אחת, וצריכים להרחיב את הפיקוח, כדי לגלות דברים נוספים שיתכנו. בפעם הבאה אין לסמוך על הנס, שהרי הנס מתרחש רק למי שמדקדק בכל יכולתו.