כשהמוהל הגיע לברית, ציפתה לו הפתעה מצערת

בפרשת השבוע, פרשת תזריע, מופיעה מצוות המילה. המוהל, שמבצע את מצוות המילה, הוא כלי קודש, איש שמקדיש את עצמו למצווה ומומחה לה, בדומה לשוחט.

מעשה עצוב ומעניין קרה בחודש ניסן שנת תקצ"ה, בעיר הלישטובע. המוהל של העיר, ששמו היה רבי מיכאל פשקס, היה מסור מאד למצוות המילה. הוא היה מדקדק ומתאמץ תמיד להזדרז במצוות מילה, והיה נוסע על חשבונו גם לעיירות הרחוקות כדי לקיים את המצווה. אם היו נותנים לו שכר טרחא, היה נוטל, ואם לאו – לאו. וכמה ילדי עניים זכה למול בהידור לשם שמים.

והנה חלפה רוח שטות על השוחט של העיר. גם שמו היה מיכאל – ר' מיכאל ראב. אולי נתקנא בחברו שהיה כלי קודש מסור, והלך ר' מיכאל ראב, השוחט, אל ר' מיכאל פשקס, המוהל, ואמר לו: מגיע לי מזל טוב, אשתי ילדה בן לפני כמה ימים, והיא אצל הוריה בכפר רחוק מכאן, ולא מצאתי צדיק כמוך אשר ייסע למרחקים בעבור המצווה. אנא תבוא עלינו ביום ראשון הקרוב למול את בני הנולד לי במזל טוב. וכל זה היה שקר וכזב ומהתלה מצערת.

רבי מיכאל פשקס לקח מרכבה ונסע ארבע שעות אל אותו הכפר, ויכנס בשמחה ובקריאות מזל טוב אל בית הוריו של ר' מיכאל ראב, וירא את היולדת ואת המשפחה, וכולם ששים ושמחים, אבל תמהו לקראתו ולא הבינו סיבת ביקורו, כי הרך הנולד היתה בת ולא בן! וכל בני העיירה התאספו והתחילו ללעוג למוהל האומלל, וכדי בזיון וקצף.

ובשמוע בני העיר הלישטובע את המעשה הנורא שעשה השוחט, הושיבו מושב בית דין. האם ראוי שאדם העושה דבר כזה ימשיך להיות כלי קודש בעיר? והאם אפשר לסמוך עליו במצוות? והיתה ההכרעה קשה, לכן שלחו את השאלה לפני מרן החת"ם סופר, והשיב החת"ם סופר (חושן משפט קע"ו): חטא ראשון של השוחט, הוא החטא החמור של אונאת דברים, שציער את חברו בדבריו. והחטא השני הוא דין נזיקין, שהפסיד לו זמן וכסף הוצאות הנסיעה. ולכן יש להעביר אותו ממשרתו כשוחט, עד שיפייס את המוהל הנכבד רבי מיכאל פשקס, ויפצה אותו על ההפסד ועגמת הנפש. ואם רבי מיכאל ימחל לו, וגם יעשה השוחט תשובה, יוכל  לחזור למשרתו.