בנו של הרב שמחה כהן זצ"ל, במלאת שנה לפטירתו: "אבא בכה עם אנשים שבאו להתייעץ איתו"

אם אתם נשואים, סביר להניח שנתקלתם לא פעם בספר "הבית היהודי". גם אם עדיין לא נישאתם, ודאי יצא לכם לעיין בספר "השידוך". זה לא סוד שספרים אלו הפכו לאבן יסוד בעולם היהודי בכלל ובעולם התשובה בפרט. ובכן, מהו הסוד שהסתתר מאחורי הדחף של הרב שמחה כהן זצ"ל לעזוב את ההרצאות והסמינרים שהחזירו אלפים ורבבות בתשובה, ולעסוק בשלום בית? מה גרם לו לעזוב את מפעל חייו, את ה"בייבי" שלו, ולפנות את כל סדר יומו לייעוץ זוגי? ובכלל, מה הסוד של האדם הגדול הזה, שהקדיש את כל חייו לעולם התשובה?

לכל השאלות הללו תשובות רבות, אבל מכנה משותף אחד: "כבר מגיל צעיר אבא נמשך לעולם הקירוב. הוא חי את כל חייו בהרגשה שזוהי השליחות והמטרה שלו בעולם – קירוב לבבות עם ישראל לאבא שבשמיים. אבל בשלב מסוים הוא הבין ששלום הבית הוא למעשה חלק אינטגרלי מהקירוב", מעיד בנו הרב יהודה כהן.

"ההרצאות שלו היו שיקום"

את השנים הראשונות שלו בעולם הקירוב הקדיש הרב שמחה כהן כדי ליטול חלק במהפכת התשובה בישראל. הוא ארגן סמינרים ברחבי הארץ והעולם, ערך ימי עיון והרצאות, והפך לאחד הרבנים המובילים בעולם התשובה. אבל אז, בשיא הקריירה המוצלחת שלו, הוא שינה כיוון והתחיל להתמקד בנושאי שלום בית. זה הפך להיות הנושא המרכזי של שיעוריו והרצאותיו, ובהמשך אף של סדרת ספריו הפופולרית "הבית היהודי".

מה גרם לרב לפתע לעזוב את הכל ולהתמקד דווקא בשלום בית?

"הייתה לרב מטרה בכל זה", מגלה הרב יהודה. "המטרה שלו הייתה לקרב דרך ההרצאות על שלום בית את אחינו שלא זכו לשמור תורה ומצוות. הוא היה בטוח שכאשר משתתפי ההרצאות והסמינרים יבינו כיצד בני זוג אמורים להתנהג על פי התורה, כולל הערך העליון של האמון והכבוד ההדדי, זה ימשוך אותם ויעזור להם להתקרב ליהדות".

ואולי הייתה לו מטרה נוספת בכל זה: לעזור לזוגות שנקלעו למשבר בעקבות חזרה בתשובה של אחד מבני הזוג...

"כנראה. כי הרי כל הגישה שלו לנושאי שלום בית התבשלה בעקבות אתגרים של זוגות שחזרו בתשובה ונכנסו למשבר. לכן גם בסמינרים היו מציבים אותו בחזית ההרצאות, כי בהרצאות שלו הוא היה פותר משברים בין בני זוג. ההרצאות שלו אפילו שיקמו יחסים שנהרסו כמעט לחלוטין".

הרב שמחה כהן זצ"ל

"סליחה שלפעמים איחרתי לשיעור"

סיפרת קודם שכבר בגיל צעיר אבא נמשך לקירוב רחוקים. במה זה התבטא?

"אתן לך דוגמה אחת", משתף הרב יהודה. "כשהיה בחור בישיבה, הגיעה אליו ידיעה על ילד יהודי שהמיסיון הצליח לתפוס, והייתה סכנה גדולה שיטבילו אותו לנצרות. אבא נכנס בעצמו לכנסייה כדי להוציא את הילד. זו אולי דוגמה קיצונית, אבל מעבר לזה הוא היה משוחח הרבה עם צעירים ובני נוער. זה היה ממש טבוע בו".

מתי הייתה הפריצה הגדולה שלו לעולם התשובה?

"אבא היה בין הראשונים שחוללו את המהפכה. הוא היה בסך הכל בן שלושים כשנכנס לתוך "אל המקורות - מורשת אבות", ארגון תשובה קטן מאוד במושגים של היום. זה היה ארגון שהוקם על ידי אברכים בני תורה אחרי מלחמת יום הכיפורים, תקופה שהיה בה משבר אמוני מאוד גדול. כמעט כמו היום שהמושג של 'כוחי ועוצם ידי' מתחיל להתנפץ. הם התחילו לערוך סמינרים, ותתפלא לשמוע, לסמינרים האלה הייתה הצלחה של כמעט מאה אחוז. השתתפו בהם דמויות מוכרות מאוד, ביניהם קצינים בכירים בצה"ל שנלחמו במלחמת יום כיפור וחלקם אף נפלו בשבי. ההצלחה הייתה מדהימה".

הרב כהן מבקש להדגיש כי הסמינרים של שנות ה-70 הם לא מסוג הסמינרים שיש היום: "היום הסמינרים בתנאים הרבה יותר טובים – מלונות, אולמות, טיסות לחו"ל. פעם הסמינרים היו נערכים בפנימיות. אני זוכר כילד שעשינו סמינר בפנימייה של מוסד לימודי בדרום. התנאים לא היו מי יודע מה, אבל היה צימאון כה גדול ליהדות, שאנשים פשוט באו בהמוניהם. אבא סיפר לי שבקושי היה להם כסף, והם ניסו להתרים לפחות את העלות המינימלית של השכרת המקום והארוחות".

ההצלחה הגדולה של הסמינרים הללו קיבלה גושפנקה כאשר הוקמה ישיבת "נתיבות עולם" לבעלי תשובה. "אפשר לומד שהדור הראשון של תלמידי נתיבות עולם הם בעיקר בוגרי הסמינרים. אבא, יחד עם הרב יוסף ברוק שליט"א (כיום ראש הישיבה בירושלים – ח.ג) הקימו את הישיבה כדי לתת מענה תורני למי שרצה ללמוד אחר הצהריים או בערבים. מי חלם בכלל שיהיו בעלי תשובה שירצו ללמוד יום שלם?...

"כשהקימו את ישיבת נתיבות עולם, אבא היה מוסר בה שיעורים בשכר. בהמשך הוא הפסיק לקחת, ולאחר מכן אף החזיר רטרואקטיבית את כל המשכורות שלקח מהישיבה והמשיך ללמד בהתנדבות מלאה. הגיעה לידינו הקלטה של שיחת הפרידה מהשיעור האחרון שלו שמסר בישיבה. בשיעור הזה הוא אמר לתלמידים: 'אני צריך לבקש סליחה שלפעמים איחרתי לשיעור. אמנם אין לי דין פועל, כי אני לא מקבל משכורת, אבל אתם חיכיתם לי, ועל כך אני מבקש את סליחתכם'".

"אתה יודע כמה הסיפור הזה היה שווה בשבילי?"

כשאני שואל את הרב יהודה האם אביו לא היה חסר בבית כאבא במלוא מובן המילה, הוא מהרהר לרגע ומשיב: "אתה נוגע בנקודה חשובה מאוד. הרי אנחנו מדברים על תקופה שלפני ארבעים שנה, ואז לא היו לנו טלפונים. לאבא הייתה חיפושית קטנה, שאיתה היה נוסע להרצאות בכל רחבי הארץ, ובכל אותן שעות לא הייתה לנו שום תקשורת איתו. אבל עם כל זאת, הייתה לו השפעה מיוחדת עלינו, הילדים. רבותינו אומרים 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'. כלומר, אדם יכול לדרוש מילדיו להתפלל ברצינות, אבל אם הוא לא מתפלל ברצינות – כל דרישותיו והסבריו לא שווים כלום. אז נכון שבתור ילד לא היה לו זמן וכמעט שלא ראינו אותו, אבל העוצמה של האישיות שלו כל כך הקרינה על הבית, וזה השפיע עלינו מאוד".

"זכיתי להיות איתו בשבתות של ארגון הידברות", מספר הרב אנקדוטה מעניינת, "וכשהיו מגישים את האוכל, היה אומר לאמא 'האוכל שלך מיוחד'. הייתי אומר לו: 'אבא, אבל זה אוכל של המלון!'. והוא היה עונה: 'נכון, אבל עכשיו אני מבין שהאוכל של אמא הוא מיוחד שבמיוחד'...".

הרב יהודה זוכר סיפור מרגש במיוחד מימי ילדותו, כאשר בערב פסח, בשעת לילה מאוחרת, הלך עם אביו להשליך גניזה ליד בית הכנסת. "הרחובות היו ריקים", הוא מספר, "ולפתע אנחנו רואים אדם מגיע עם שני דליים, דלי אחד מלא בדבק והדלי השני מלא במודעות מודפסות. אבא ניגש אליו ואומר לו: 'זה אתה? חיפשתי אותך המון זמן!'. השיב לו אותו אדם: 'אותי?', ואבא אמר לו: 'כן, תמיד כשאני מסתכל על המודעות הללו אני חושב לעצמי – מעניין מי האדם שמדביק אותן בצורה כל כך יפה. והנה, עכשיו מצאתי אותך'. היית צריך לראות את הפנים של האדם הזה באותו רגע. הם זרחו באמצע הלילה כמו השמש בצהריים.

"לאחר מכן שאלתי אותו: 'אבא, למה עשית מזה סיפור כל כך גדול?'. והוא אמר לי: 'דע לך, יהודי חייב מילה טובה. אז מי שכל היום עומד מול לקוחות – יש סיכוי שיקבל מהם מילה טובה. אבל האדם הזה עושה את מלאכתו בלילה, מבלי לזכות להערכה מאף אחד, ולכן הוא זקוק למילה טובה במנה גדושה יותר'. בשבילי זה לא רק היה סיפור, זה היה משל חי. אתה יודע כמה שווה סיפור כזה בשביל ילד? זה שווה יותר מאלף דרשות על אהבת הזולת ועל התבוננות בצרכי אדם לכאורה זר".

"קשה לדבר על התקופה הזו, אבל זה מחזק"

לפני שלוש שנים הרב שמחה כהן זצ"ל חלה. הוא אושפז לעיתים תכופות, ומטבע הדברים נעלם מעיני הציבור. בנו הרב יהודה נזכר בעצב בימים ההם: "הדיבור שלו נפגע, וכך גם הצד השמאלי שלו בגוף. הוא סבל ייסורים שקשה לתאר".

איך הוא קיבל באופן אישי את התקופה הזו?

"הוא אמר שזה ניסיון מה', והוא מתפלל לקב"ה שיצליח לעמוד בניסיון הזה. זו הייתה תקופה עמוסה באשפוזים, בהתחלה בגלל האירוע ולאחר מכן גם בעקבות מחלה שהתפתחה בגופו והגיעה עד לעצמותיו. הרופאים אמרו אז שהם לא מכירים בן אנוש שמסוגל לספוג ייסורים כל כך גדולים בשקט, מבלי לזעוק מכאבים.

"מיד אחרי האירוע, כשאבא אושפז במחלקת טיפול נמרץ בתל השומר, הוא היה מעורפל. הפנים המאירות והחייכניות שלו לא היו כמו תמיד. אבל כשהבאתי את אמא לבקר אותו ואמרתי לו 'אבא, אמא הגיעה', הוא מיד חייך כדי שלא תראה אותו סובל. הוא סבל את ייסוריו בדומייה".

כל תקופת החולי והכאב - השפיעה עליכם, המשפחה?

"מאוד", מספר הבן בכאב. "היינו סביבו יום ולילה, ולא עזבנו אותו לרגע. אבא נשאר מפוקס וחד עד הרגע האחרון שלו, ואני רוצה לומר לך שדווקא בגלל זה הוא סבל כל כך. הוא הבין את המצב הרפואי המורכב שלו, ומכיוון שגם הדיבור שלו נפגע – לפעמים היה מרגיש שמבינים אותו לא נכון, וזה מאוד כאב לו".

קשה לך לדבר על התקופה הזאת?

הרב יהודה שותק לרגע. הרגעים האחרונים של אביו והסבל הגדול שלו, להם היה עד, עדיין מעיקים עליו. "זה קשה מצד אחד", הוא אומר אחרי רגע של שתיקה, "אבל מצד שני אני רואה בכך תועלת, כי יכול לצאת מזה חיזוק גדול מאוד לעם ישראל, שגם ברגעים הכי קשים של אבא – האמונה והדביקות שלו בבורא עולם נשארו אותו דבר ואף התחזקו. אלו היו ימים שהתפילה לא פסקה מפיו".

"הלוואי שאזכה להמשיך את דרכו"

ופתאום אבא נפטר, וכל הפעילות הגדולה הזו נעצרת. איך מתמודדים עם משבר כל כך גדול?

"שאלה קשה", הוא נאנח, "אבל קודם כל אבא השאיר אחריו ספרים, כך שהמורשת שלו מאוד ברורה וחרוטה לדורי דורות. בנוסף, הרי כתוב שיעקב אבינו לא מת – כי 'מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים'. האדם לא מורכב רק מהחומר, אלא מהמידות שלו ומהרוחניות שבנה לעצמו ולאחרים. זהו החלק המרכזי של האדם. מכיוון שאבא זכה גם למשפחה מפוארת, וגם להעמיד דור שלם של אנשים שקירב ליהדות, אז אנחנו מתנחמים במקצת בכך שיודעים שיש המון אנשים שהולכים לאורו. אי אפשר לספור אותם אפילו. אז גם אם הוא פיזית לא איתנו, יש ממד מסוים שנשאר איתנו. יש נחמה בכך שרואים שכל כך הרבה אנשים הושפעו ממנו.

"אני חייב לומר לך שאבא מטבעו לא היה אדם רגשן", מפתיע הרב יהודה לקראת סיום, "אבל הוא התחבר לאדם שמולו בצורה מוחלטת. הוא היה מסוגל לבכות עם אנשים שבאו להתייעץ איתו. אני גם עוסק בייעוץ ובהרצאות, אבל ההתחברות הטוטלית שלו לכל אדם ואדם – זה דבר שאני רק יכול לשאוף אליו. הלוואי שאזכה להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו".