מירב ברגר: "לא מתפלאת שאגם שלי נלחמת לשמור שבת בשבי"

השבת של שמחת תורה הייתה השבת הראשונה של אגם ברגר בבסיס נחל עוז, בו שובצה כתצפיתנית. אגם, בת 19, אחות תאומה ללי-ים, שנולדה שתי דקות לפניה, הינה נגנית כינור מחוננת שמנגנת מגיל 8, הבת השנייה למשפחת ברגר המתגוררת בחולון. היא הגיעה לבסיס יומיים בלבד קודם לכן. הוריה המסורים, שלומי ומירב, ליוו אותה עד לאורים, שם נפרדו.

ואז, בבוקר יום השבת, החלה הדרמה של המשפחה. "משעות הבוקר המוקדמות היו המון אזעקות", מתארת מירב. "נכנסנו לממ"ד, שממוקם בחדר של בר, אחותה הקטנה של אגם. פתאום אגם מתקשרת לבר, כי מאז פטירתה של אימי לפני כשנה אני שומרת שבת והטלפון שלי כבוי, ואומרת שיש בלגן בדרום. אחרי 45 דקות היא מתקשרת שוב, ומספרת לי ש'יש יריות של מחבלים, אבל אני לא פוחדת', והשיחה מתנתקת. זו הייתה השיחה האחרונה בינינו.

"מאז, עברה עלינו שבת של סיוט מתמשך, כי אין קשר, ואנחנו גם עוד לא מכירים את הצוות הפיקודי שלה בבסיס, כי זה היום הראשון שלה שם, לא יודעים למי לפנות. מנסים לקבל מידע מחברות מהקורס, שטוענות שהיא בחמ"ל והם פשוט מנותקי קשר, וכשיוכלו ידברו איתנו. בדיעבד, אני יודעת היום שהמפקדות שלה ידעו כבר בשעות הבוקר המאוחרות של שבת מה קורה. לאורך כל השבת החזקתי במידע הזה, שהיא בחמ"ל, ושהיא בטוחה, בכלל לא חששתי בהתחלה. גם כשהיא אמרה לי שיורים עליהם, ציירתי לי תמונה שהיא שם, וזה בונקר מוגן מתחת לאדמה, בבסיס צבאי, והם רק מנותקי קשר, ותיכף זה מסתיים... רק במוצאי שבת הבינו שנחל עוז קיבל את המכה הכי קשה, והיו שמועות שנשרף.

"בשלב הזה, אני מנתקת קשר מהמדיה ומהטלפון, לוקחת את ספר התהילים שלי ופשוט נצמדת, ומתנתקת מהכל. לא יכולתי לשאת את כל ההתכתבויות. פתחו כל מיני קבוצות, ולאט לאט חברות שלה, תצפיתניות, מתחילות ליצור קשר, אחת אחת, מכל מיני בסיסים, ואני אומרת: 'תודה לא-ל, בוא נחכה לעדכונים גם מנחל עוז'. אבל הזמן חולף, ולא מגיע שום סימן. ושם כבר מתחיל הסיוט האמיתי. אני זוכרת שנכנסנו למיטה, בעלי ואני, עם דמעות בעיניים, בשתיים-שלוש לפנות בוקר, כשאין לנו כבר עם מי לדבר, מתחילים לעכל שמשהו לא בסדר. באיזשהו שלב, בעלי מקבל סרטון שחמאס פרסם, מאמא של אחת החטופות, ויש שם עוד בנות סביבה, שמשתפת ושואלת אם אנחנו מזהים שם גם את אגם. ואז בעלי והאחיות של אגם מזהים אותה לראשונה. את הסרטון עצמו אני לא מעזה לראות עד היום".

מרגע זה, מירב מתארת כאוס שלם שעברו עד שקיבלו אישור ברור לחטיפה מצה"ל. "במשך השבוע, שום גורם מהצבא לא אישר את זה עדיין, היה פשוט תוהו ובוהו, וחוסר אונים עבורנו. ביום רביעי בבוקר באו לדווח שהיא מוגדרת כנעדרת. רק ביום ראשון לאחר מכן, אימתו את הסרטון יחד עם תווי הפנים שלה והגדירו אותה כחטופה. גם אז, לפי מה שאמרו לי, היא נלקחה לג'יפ, ולא ידעו מה קרה איתה מאז. כמה שזה נשמע הזוי, שמחנו לפחות לדעת שהיא חטופה, ולא אחת מ-1,400 הרוגים, כשכל החברות שלה, יותר מ-17 בנות, נרצחו מול עיניה שם במיגונית".

איך עוברים עליך הימים מאז?

"יש כאלה שסופרים ימים ושעות. אני סופרת דקות, ומרגישה כמה כל דקה זה נצח בשבילם. וזה מסע. בחודש וחצי הראשונים הייתי בהלם, קפואה, אי אפשר היה לדבר איתי ולהשיג אותי בטלפון. הייתי מנותקת קשר, כמו אגם. הייתי רק אני, כדורי שינה, ותהילים 24/7. כשחזרתי לטלפון, חיכו לי איזה 3000 הודעות וואטסאפ.

"היום אני נוסעת הרבה למקומות של תפילות, לרשב"י, למערת המכפלה. חוץ מזה, נמצאת גם במאבק מול כל מי שאפשר ובפגישות. העשייה שלי היא מצד אחד ללכת ולזעוק את הזעקה שלהם בכל מקום אפשרי, בארץ וגם בעולם, ומצד שני אני שקועה בעשייה הרוחנית שלי, זה אומר שאני נמצאת הרבה בתפילות, בהפרשות חלה, בשיעורים, בקברי צדיקים. הכנסנו גם ספר תורה עבורה, שיורד כל שישי ושבת לתפילות בקומת בית הכנסת בבניין שלנו. קוראים בתורה, יש רב שמעביר שיעורים וחזן שמגיע לקרוא בתורה, שם אני מרגישה את החיבור האמיתי.

"אני מרגישה שאנחנו חיים גם במציאות עגומה בלי ערכים ומוסר, שהרבה מניעים זרים שולטים, כי אחרת בלתי מוסבר איך בנות 19 נמצאות כל כך הרבה זמן בשבי חמאס... אחרי החטיפה וכל המחדל הזה, לא היה לי ספק שבשבת הבאה היא כאן, שזה רק עניין של לוגיסטיקה, שכולם חוזרים באוטובוסים. והנה, מתגלה לנו עולם אכזר והזוי.

ספרי קצת על אגם שלך.

"היא הלב שלנו. אגם מנגנת בכינור מגיל 8, סיימה תיכון במגמת מוזיקה, התנדבה המון עם נוער בסיכון. נערה מאוד רוחנית ומחוברת לבורא, גם הבחירה בלנגן בכינור באה מתוך חיבור מאוד רוחני שלה. מאוד נבונה, משפחתית, טובת לב".

אגם אמרה בשבי 'אמא שלי לא תתראיין', ובסוף בחרת כן להיחשף. למה בעצם?

"היא צודקת, היא מכירה את אמא. אני עשיתי ועושה כל מה שאני רק יכולה עבורה עד לרגע זה שאנחנו מדברות, ומבחינתי זה חלק מזה. עד החטיפה החיים שלי היו חיי משפחה מאוד מצומצמים ופרטיים. אני מהנדסת תעשייה וניהול, מנהלת פרויקטים באגד, אדם שהמשפחה היא כל עולמו, אמא שלי הייתה כל עולמי, וזה התרכז לגמרי שם. וזה תפס אותנו לגמרי בקטע הכי לא צפוי ולא קל.

"המאבק באמת יומיומי. מפגשים עם מקבלי ההחלטות, כאלה עם זכות הצבעה וכאלה שלא. משלחות לחו"ל – שלומי טס לוושינגטון, הבנות היו בז'נבה ובהאג. אשלי וקסמן-בקשי, קרובת משפחה שלנו שעלתה מקנדה לפני 15 שנה, עושה הרבה הסברה בחו"ל".

יש רגעים שאת מחשיבה כמשמעותיים במיוחד במסע הזה מאז החטיפה?

"כן. יש קצינות שמלוות אותנו מטעם הצבא, ואחת מהן שאלה אותנו אם יש איזו דמות שהייתי רוצה להיפגש ולדבר איתה, מי שרק ארצה. ביקשתי את אמא שלי, אבל אותה אי אפשר להחזיר. בעקבות המוות שלה, התחלתי לשאול בעצם שאלות. אמא שלי הייתה כל עולמי, זה ממש היה לאבד את עצמי, ואז אתה שואל שאלות קיומיות אמיתות של תכלית ומשמעות, ואתה נחשף לתכנים כאלה, והתחלתי לשמוע הרבה רבנים, אחד מהם הוא הרב מאניס פרידמן, וגם הרב אהרון לוי.

כשהיא שאלה, ביקשתי דווקא את הרב אהרון לוי, והוא בא, עם כל הקושי לחשוב מה הוא יכול להגיד להורים של חטופים. כשהוא הגיע, הוא ישב איתי במרפסת של הבית שלנו, שם יש תמונה גדולה של אגם, והוא מביט אליה, ואז אליי, ושואל אותי מה אני חושבת שהכי קשה לאגם עכשיו. בלי לחשוב פעמיים, עניתי 'שהיא דואגת לי'. ואז הוא אמר: 'אז אל תתני לה סיבה'. וזה משהו שגרם לי לצאת מהמצב שהייתי בו. אם היא באמת גם הכי דואגת לי, אז אני לא אתן לה סיבה. זה היה רגע שזכור לי כרגע מכונן בתוך המסע הזה של יציאה מהקיפאון, ההלם והטרגדיה.

"היו עוד רגעים, למשל רגע שקשור לקהילת חב"ד בחולון. חשבנו אז על עילאי, הבן הקטן שלנו, שאוטוטו עמד לעלות לבר מצווה, וקישרו אותי לרב מענדי. ואני זוכרת שהיציאה הראשונה שלי מהבית הייתה לשם, לבית חב"ד בחולון, הלכנו לעשות שם היכרות. הגענו ביום חמישי, וזה היום שהם עושים הרבה חסד, אורזים מנות ומחלקים לנזקקים. כשהגענו לשם הם היו בהתארגנות לחלוקה, בשיא המלחמה עדיין, והוא אמר שהשבוע חוץ מהמנות הרגילות הם קיבלו תוספת של מוצרי מזון בסיסיים למי שלא יכול לצאת לקנות ונמצא בממ"ד, ומצאנו את עצמנו אורזים מנות לנזקקים ועוזרים בחלוקה.

"בהמשך, חב"ד גם הוציאו משלחת של משפחות של חטופים לציון הרבי בניו יורק. מסע של 48 שעות, פשוט מסע מטורף שעד עכשיו אני עוד מנסה לעכל. הם שכרו מטוס שלם פרטי רק למשפחות החטופים, ותוך כדי תנועה הבינו שאנחנו מגיעים לניו יורק ושבוושינגטון יש עצרת ענקית. תוך כדי שאנחנו באוויר, הם מוסיפים לנו לתוכנית הגעה לוושינגטון – לעצרת, לסנאט ולקונגרס. הטיסה חזרה לארץ הייתה מוושינגטון, שם אין מסלול טיסה בכלל, הם עשו את הבלתי אפשרי. זה גם זכור לי כאירוע מכונן".

איך האחים של אגם מתמודדים עם החטיפה?

"עילאי, אחיה הקטן, שנאלץ לחגוג לא מזמן בר מצווה בלעדיה, מאוד מנותק. זו מעמסה נפשית ענקית. הוא לא מחובר איתנו לעשייה הפומבית, קשה לו עם זה. ההצהרות במוצאי שבת בכיכר החטופים זה אירוע שמאוד קשה לי ומטלטל אותי, אבל אני מרגישה שאני צריכה להיות שם ולכן מדי פעם אני מגיעה. אבל הוא לא מגיע איתנו.

"לא מזמן עשינו צעדה, שהייתה אחד הרגעים העוצמתיים שהיו לנו בחיים. זה היה מקטע עם מסע אלונקות שמוקדש לחיילים. צעדנו מבית שמש ועד שער הגיא, וזה היה מאוד חזק. את זה הוא כן עשה איתנו, כי נשארנו אחר כך בירושלים לשבת.

"לי-ים, אחותה התאומה, חווה את זה קשה. באותה שבת היה משהו מפתיע: אגם בבסיס מנותקת קשר, ובאותו בוקר מתקשרים ללי-ים שתתחיל לארוז ושתגיע בצו 8 לבסיס באופן מיידי, והיא הולכת לארוז תיק. שאר התצפיתניות מהחמ"לים האחרים עוד לא יצרו עוד קשר, ולא כל כך ברור לי מה קורה ואני עוד בהלם, והיא אומרת לי שהיא חייבת לחזור לבסיס. אני לרגע עוד מתלבטת אם היא באמת מחויבת לחזור לצבא עכשיו או שאנחנו באירוע אחר, ואחרי חצי שעה אני אומרת לה שהיא לא הולכת ושתגיד למפקד שאנחנו לא יודעים איפה אגם.

"חודש אחרי החטיפה אנחנו מקבלים עשרות טלפונים מחיילים שאומרים שהם מסתובבים עם התמונה של אגם, ולא מדובר בחיילים שאגם מכירה. אמרתי ללי-ים: 'לא יכול להיות שהם מחפשים את אחותך, ואת פה'. מאז, היא עושה יומיות בתל השומר, כמשק"ית ת"ש, ובמקביל שותפה למאבק ולהסברה. היא ובר, האחות הצעירה יותר, נסעו למשל לז'נבה עם נציגי הצלב האדום והגישו תביעה נגד חמאס. וכשיש תפילות ואירועים של הפרשות חלה שמזמינים אותנו המון, הן איתי לכל אורך הדרך. בחודש הראשון בר הקימה חמ"ל שלם בבית, ומאז גם מנהלת את עמוד האינסטגרם של אגם. היא לא חזרה ללימודים, המורים באים הביתה ללמד אותה".

ואז מגיע הרגע שאתם מקבלים אות חיים מאגם מהשבי. איך זה היה עבורכם?

"נכון, היו שני רגעים מעודדים כאלה. הראשון היה חודש אחרי החטיפה, מגיע מידע מודיעיני שבוע אחרי שהיה להם האות ואחרי שהם מאמתים את המידע, כי בסרטון רואים אותה על הרגליים אבל זו לא הייתה אינדיקציה לגביה. אות החיים השני היה ב-26 בנובמבר, כשאגם גולדשטיין שוחררה מהשבי, אחרי שהייתה איתה בשבוע שלפני כן. אבל מאז אין לנו שום מידע.

"אגם גולדשטיין הייתה איתה רק שבוע, אבל חטופה נוספת ששוחררה הייתה איתה יחד בחודש וחצי הראשונים, והיו לה הרבה יותר סיפורים. היא סיפרה שבשלושת הימים הראשונים אגם לא שתתה בכלל, כי השובים שלהם שתו מאותם מים והיא ממש נרתעה. היא גם לא קמה לשירותים, והבחורה הזו פשוט זעזעה אותה ואמרה לה שייקחו אותה לבית חולים כי היא מתייבשת, וזה מה ששכנע אותה לשתות. למרות כל הפחדים, אנחנו מחזיקים באמונה ששומרים עליהם בסוף. גם אם מתעללים והם בתנאים לא פשוטים, בסוף רוצים לשמור עליהם, אני לא רוצה לחשוב על דברים קשים שחלילה ימיתו אותם".

איך הגבת כשהבנת שהיא ממש מוסרת נפש כדי לשמור שם שבת וכשרות?

"שמירת השבת שלה לא הפתיעה אותי, זה שימח אותי. לגבי הכשרות, אנחנו יודעים מעדויות שהם היו גם אצל משפחות של חמאס, ושאלו אותם אם הם רוצים בשר או עוף, ואגם לא אכלה בשר מטעמי כשרות. זה לא מפתיע אותי, זה עשה לי נחת שהיא מחזיקה שם באמונה בבורא עולם, כי בסוף הוא איתה שם והוא משגיח ושומר, ואני רוצה שהיא תדע את זה ותחזיק בזה, ש'גם כי אלך בגיא צלמוות כי אתה עמדי'.

"שומר המסך שלה בטלפון תמיד היה 'בדרך אמונה בחרתי'. ביומן שלה, שנשאר אצלנו, היא כתבה: 'אני בטוחה שהשם איתי בכל צעד ומבקשת אהבת חינם'. מחזק אותי לדעת שגם אחרי הטראומה והחטיפה ואיפה שהיא נמצאת בסיוט הזה, היא מחזיקה באמונה. אגם היא ילדה של אמונה, כל הסיפור שלה הוא סיפור של אמונה. זה כבר יותר מדי זמן, אבל אנחנו לא מאבדים את האמונה, ומאמינים שלבורא עולם יש את התוכניות שלו, ואני מאמינה שהוא איתם שם".