את יודעת איפה תהיי בחג? זכית! לא כולן ככה

בזמן שאני כותבת לכן את הפוסט הזה, אבא שלי היקר הובהל לבית החולים. הוא כבר כחודש במצב רפואי לא טוב ובמהלך השבת הוחמר מצבו.

מבקשת מאד להתפלל עליו שיהיה לו טוב. כיוון שרק הקב"ה יודע מה טוב בשבילו, כאן או בגן עדן, אני פשוט מבקשת שלא יסבול יותר.

לרפואת משה יהודא בן אסתר, לישועה ורחמים.

* * *

ועכשיו לענייני דיומא.

מי שעוד לא מעודכנת, אז פורים מאחורינו, מה שאומר שפסח לפנינו.

כמו כל דבר, גם למילה "פסח" יש קונוטציות שונות, וכל אחד ואחת חווה את התקופה הזו אחרת. הציר נע מאנשים שהם טראומתיים מהלחץ של ההכנות לחג, מהמתח שמא יתגלה חמץ, מהטירוף של אחד ההורים (או של שניהם) סביב החג הזה, ובקצה השני של הציר: אנשים שנזכרים בערגה, שכשהם היו ילדים – הם ישבו באמבטיות כשהם מנקים את המשחקים ואת הבובות, ואיך אפשר לשכוח את הפלאפל והפיצה שהפכו להיות האוכל המרכזי בימים האחרונים של לפני החג.

אני לא יודעת איפה את על הציר.

אני לא יודעת באיזה שלב של ההכנות את נמצאת.

אין לי מושג מה הרגשות שלך כלפי ההכנות לפסח או כלפי החג עצמו.

אני יודעת דבר אחד: של 95% מהקוראות (והקוראים) שלי ברור לגמרי איפה הן יהיו בחג.

ואני רוצה לדבר על אלו שהן ב-5%.

האמת, עד השנה לא חשבתי על זה אפילו, בדיוק כמוך.

היה מאד ברור לי איפה אהיה. וגם כשעוד התלבטנו אם לנסוע לחמותי לשעבר או לא, לפחות ידענו שיש לנו בית וכלים לפסח ושתמיד נוכל להישאר בבית. (אצל ההורים שלי כבר לא חגגו פסח כי הם היו מאד מבוגרים ונסעו לאחד מהילדים לחג).

השנה לא ברור לי בכלל.

הילדים יהיו אצל אבא שלהם לכל החג, ואני?

אחות אחת (שכולכן נראה לי כבר מכירות אותה), הניה, כבר הודיעה לי לפני חודשיים, בשנייה שהיא החליטה איפה היא תהיה, שאני מוזמנת לשהות איתה ועם ילדיה ונכדיה במקום בו הם יהיו. מבחינתה, היא לוקחת אותי בחשבון מלכתחילה.

היא האחות שתמיד, אבל תמיד, חושבת 2 צעדים קדימה ודואגת שלא אהיה לבד, שאם אהיה... אז אני איתה ועם משפחתה, בדיוק כמו לפני הרבה שנים, כשהזמינה אותי לחגוג אצלם את חנוכה, את חולי המועד ואת החופש הגדול, כי ככה זה כשאת בת זקונים – ההורים כבר "לא מה שהיו פעם" ולילדה קטנה אין מה לעשות עם הורים מזדקנים, וכך ביליתי שנים רבות בביתה, יחד עם ילדיה.

ואף על פי שהתחתנתי ואני כבר "ילדה גדולה", היא המשיכה להזכיר שהבית שלה פתוח בפני תמיד, בכל מצב.

מאז שהתגרשתי היא חזרה ואמרה את מה שאני כבר יודעת: מה שאת צריכה, מתי שאת צריכה, אני כאן. בשבילך.

והיא הייתה כשהייתי צריכה.

והייתי צריכה...

ורק הקב"ה יודע מה היא עשתה בשבילי לאורך שנות חיי. והלוואי והקב"ה יחזיר לה פי שלושה לפחות.

גיסה אחרת, שכולה לב, התקשרה שבוע שעבר והזמינה אותי לליל הסדר. מכל מיני סיבות, זה פחות מתאים לי.

חוץ מהניה, שאם צריך – היא תפנה גם את המיטה שלה, כל שאר אחי ואחיותי מארחים את ילדיהם הנשואים על משפחותיהם. לכולם יש בתים רגילים עם מספר חדרים לא גדול, וכל אחת ואחד עסוקים ב"ה בענייני המשפחה שלהם.

ואני לגמרי מבינה אותם.

הם לא "הזמינו" בפעקאלע שהם קיבלו כשהם ירדו לעולם, אחות גרושה.

* * *

במשך כל השנה זה ממש בסדר.

אני אוהבת את הלבד וזקוקה לו, אחרי שנים של "ביחד", של המון רעש, המון מתחים, ועם ילדים מאתגרים, הלבד שהיה אימת חיי לפני הרבה שנים הפך להיות חבר טוב.

בקלות אני עושה שבתות לבד וממש מחכה לשבת היחידה בחודש שבה אני יכולה פשוט לנוח.

בחגים שהילדים אצל אבא שלהם אני שמחה לסגור את הדלת ולהיות עם עצמי ועם הקב"ה.

אבל פסח זה משהו אחר.

החלק הטכני של החג הופך אותו לכזה שלא כל אחת יכולה לחגוג אותו לבד.

גם העבודה שנדרשת לפני החג כדי לנקות את הבית מחמץ, וגם ההתארגנות עם מטבח פסח, הופכים את הרעיון של להישאר לבד בבית ללא ממש סביר.

תוסיפו לזה שאין אפשרות לקנות אוכל בחוץ (למי שמקפידה על כך, כמוני).

מה שמאלץ את רוב הגרושות (והגרושים), האלמנות (והאלמנים), הפרודות (והפרודים) העריריות (והעריריים), המבוגרות (והמבוגרים) שאי להם משפחה, למצוא מקום לחג בכלל ולליל הסדר בפרט.

עם ילדיהם או בלעדיהם.

(שלא לדבר על רווקות (ורווקים) שמכל מיני סיבות ישמחו לקחת אוויר ולשנות אווירה ולא לארח את כל האחים והאחיות, האחיינים והאחייניות, ולדאוג להם ולעשות בשבילם, והן? מי בכלל חושב על מה הן עוברות...).

בתחילה היה לי ברור שאני אצל ההורים, שכבר לא ממש יכולים לצאת מהבית כי אבא שלי במצב סיעודי מורכב והוא צריך את הציוד המיוחד שלו ואת התנאים אליהם הוא רגיל.

אבל השבוע התברר לי שאחת מאחיותיי מגיעה עם כל משפחתה להורים, מה שאומר ש... אין לי מקום לישון (בשיחת הטלפון שאלתי מה יהיה עם מקומות השינה והיא אמרה 'נסתדר'. אני יודעת שאין באמת אפשרות להסתדר. ב"ה, יש לה ילדים שצריכים גם הם מקום לשינה).

ופתאום... פתאום לא ברור לי איפה אני הולכת להיות בחג.

וההבנה הזו הייתה לא פשוטה בכלל.

אני?

בת 41.5, אמא ל – 4 ילדים, עצמאית, מתמודדת לבד, לא תלויה באף אחד, זקוקה לעצמאות – לא יודעת איפה אהיה בחג???

אין מצב. לא יכול להיות.

וכל מיני זיכרונות של כמה גרושות שאני מכירה מילדותי, עוברות ממשפחה למשפחה, מאחות אחת לאחות אחרת, מתניידות עם המזוודה לכל מי שמוכן לקבל אותן, והן נודדות ונעות ונדות ממקום למקום עלו לי וגרמו לי למועקה של ממש.

הנה, אני הולכת להיות אחת מהן.

* * *

שיהיה ברור: אני שמה את הדברים כאן, לא מתוך תחושת קורבנות וללא שום צורך ברחמים.

אני כאן כדי לעורר מודעות, כי יש הרבה מאד דברים שעד שאת לא שם – את לעולם לא תוכלי להבין מה השנייה עוברת.

ואני בטוחה באופן מוחלט שכל ניסיון שאני עוברת – הוא לא רק שלי, וכל הכלים שקיבלתי מהקב"ה, כולל היכולת לכתוב, האומץ וחוסר הבושה בענייני ה'מה יגידו', והמוכנות שלי להיחשף ולשים גם את מה שפחות מקובל על השולחן – קיבלתי בשביל להעביר את הדברים הלאה, אחרת, לא הייתי מקבלת את כל המתנות האלו שמשתלבות אחת בשנייה בצורה מושלמת.

הרי אם לקוחה הייתה מדברת איתי על מצב של "אני לא יודעת איפה אהיה בחג" לפני שנתיים – לא הייתי מבינה באמת על מה היא מדברת. לא הייתי יודעת איך זה מרגיש כשיש לך בית, כשסוף סוף יצאת לחירות מזוגיות עכורה ורעילה, אבל מוצאת את עצמך נודדת כדי להרגיש קצת חג.

אני מתחילה להבין איך זה מרגיש, ואני מבטיחה שזה מרגיש לא נעים, בלשון המעטה.

מעבר לזה, אני מלווה לקוחה שנמצאת בהליכי גירושים. מסיבות שאין זה המקום לפרטן היא מנותקת מכל המשפחה המורחבת שלה, וכל חברותיה מתארחות או נוסעות לחגוג את החג בחו"ל, והיא?

היא לבד.

הכי לבד שיש.

הרבה יותר ממני.

ואצלה עוד בכלל לא יודעים שהיא בהליכים, וכרגע נכון לה שלא יידעו.

והשבוע היא אמרה לי בקול שבור: "אני אנקה את הבית כמה שאוכל, ובליל הסדר אקח כדור שינה ואישן".

לא בטוחה שהצלחתי להעלים את הרטיבות החריגה בעיניים שלי באותו הרגע.

וגם עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מתקשה לעצור את הדמעות.

כמה כאב!

אני כותבת את הפוסט הזה בשביל כמה סיבות:

1. תגידי תודה על מה שיש לך. ויש לך! את יודעת איפה את תהיי בחג, זו כבר התחלה טובה.
2. תסתכלי מסביב. לא אמרתי שתזמיני נשים זרות לביתך בחג. אבל אם יש לך מישהי שהיא לא זרה, תרימי טלפון ותשאלי איפה היא בחג, כשאת לוקחת בחשבון שאם אין לה מקום – את מזמינה אותה אליך, ואם את לא יכולה, את עוזרת לה למצוא מקום, או לפחות שוהה איתה במקום הזה של "אין לי מקום".
3. אם את מכירה ארגון כלשהו שמארגן ליל הסדר בפרט (ושאר החג בכלל) לגרושות ופרודות (וכאמור, גרושים ופרודים) – מבקשת שתשלחי אלי עם פרטים, כגון: לאיזה ציבור הארגון הזה מיועד (חרדי, חרדי-לייט, דתי, דתי-לאומי, חילוני, מסורתי וכו'), פרטי התקשרות עם הארגון, וכל פרט נוסף שיכול לסייע. אני אצור איתם קשר ואפרסם את פרטיהם עבור כל אלו ש"אין להם מקום" בחג הזה.

ולמה לא ציינתי גם את האלמנות? כי ב"ה יש אינספור ארגונים שמסייעים להם, למיטב ידיעתי. ובכל זאת, אפשר לשלוח גם פרטים על ארגונים עבורן.

הייתי צריכה עוד רגע כדי לחשוב אם לשלוח את הפוסט הזה, אבל ברגע שנזכרתי בלקוחה שמתכננת ליטול כדור שינה בזמן שעמ"י יישב בבגדים חגיגיים סביב שולחן הסדר, ברור לי שהפוסט הזה חייב להישלח.

עם כל השאר, אני אסתדר.

איתך, ב"מקום" שלך.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.